בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, חורף 91'. עמדתי בתור לחלוקת
מסכות גז וחיכיתי. דניאל לחש לי מאחור: "תגיד, אתה חושב שבין
לאדן הזה באמת יפציץ אותנו בגז?
בוא'נה, ראיתי אתמול את The Wall בווידאו, איך השלדים
מתפוררים שם עם המסכות, חבל על הזמן."
"מה חבל על הזמן, אידיוט", לחשתי לו בלי להסתובב, "זה סלנג
שימציאו רק בעוד 10 שנים."
"והסולו של גילמור בקומפורטבלי נאמב, איך הוא סוחט את הטרמולו
שם, סוף הדרך."
"אולי תהיו בשקט שם מאחורה" לחשה לי בזעם סבתא שלי שעמדה
לפנינו בתור, "הגרמנים ישמעו שאנחנו מדברים עברית ולא יתנו לנו
מרק."

"סבתא, מה את עושה פה?", שאלתי בתדהמה, "ובכלל, מה פתאום מרק,
זה תור למסכות גז, נגד האנטרקס של בין לאדן בפלורידה, היה כתוב
באינטרנט."

"שתוק, שייגעץ" אמרה סבתא, מנסה להציץ מעבר לכתפו של הבחור
שעמד לפניה בתור, חובש טורבאן, "ותגיד לחבר שלך, שהגילמור הזה
שלו הוא סתם קיטש, שיקשיב קצת לפיקסיז בגלי צה"ל ברדיו בלילה,
חבר'ה נחמדים. הבחורה שמשמיעה אותם התאבדה לא מזמן."

"ואתה יכול להגיד לסבתא שלך, שזה בכלל הגדוד הצרפתי של האו"ם
שמחלק פה מרק, לא הגרמנים." אמר דניאל בידענות מאחוריי. "רוצה
נובלס?" הוסיף ושאל.

"אתה מעשן בתור, יא מטורף?" אמרתי המום  והסתובבתי, "בגללך
הגרמנים לא יחלקו לנו מסיכה ונחנק מהגז".
לא ממש הצלחתי להשלים את המשפט, כיוון שבמקום בו היה אמור
לעמוד דניאל, עמד אוסאמה בין לאדן, ושאף שאיפה ארוכה מנובלס
מקומטת.

"מה אתה כל כך המום, יא-כאלב" חייך אוסאמה ברשעות "התגנבתי
לכאן בלילה עם שיירה של פליטים מאפגניסטן, לאכול קצת מרק.
האמריקאים האהבלים האלה, מפציצים אותי בחמאת בוטנים כל הזמן
ולצרפתים פה יש שף שעושה מרק מעולה. יאללה יאללה, תתקדם עם
התור, שייגעץ, זמנך עבר"