[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
פוסט מורטם

כשאתה יוצא לטיפול אלמוות אתה לא מצפה שיקרה לך משהו רע. אתה
נפרד מהאישה ומהילד בנשיקה, מזכיר להם להאכיל את החתולה, גולש
לאתר של המכולת ומזמין הביתה חלב ולחם טרי ליום שתחזור. אתה
מוסר לבוס שלך ולמזכירה שלו שתעדר יומיים וסופג בשתיקה מחויכת
את הערות עמיתיך לגבי השיפור הצפוי ביכולותיך המיניות. אתה
קונה לעצמך קובית זיכרון עם החדש של ענבר - שלו שכבר מזמן רצית
לקרוא, כדי שיהיה לך איך להעביר את הזמן כשתשכב בחדר
ההתאוששות.

אבל אתה לא דואג. איזו סיבה יש לך לדאוג? מדובר באחד הטיפולים
הכי שגורים, הכי שגרתיים. מרפאות החוץ של המכון הרפואי האסטטי
מטפלות בלפחות שלושים חולים כמוך כל יום, בשיטת הסרט הנע. כמעט
כל האנשים שאתה מכיר עברו את הטיפול בזמן כלשהו במהלך עשר
השנים האחרונות. אז אתה לא דואג.

גם מתי לא דאג. לא הייתה לו סיבה. אפילו בזמן ההסבר, שנתן
הרופא לקבוצת המטופלים שעמדה לעבור את טיפול האלמוות ביום
רביעי, הוא לא סיפר על סיכונים כלשהם. הוא רק הזכיר שיש להקפיד
לא לאכול מוצרים בעלי אחוז שומן גבוה במשך ארבעים ושמונה שעות
לפני הטיפול, משום שהדבר פוגע באפקטיביות שלו.

מתי התייצב במרפאות החוץ בשעות אחר הצהרים, כמעט שלוש שעות
מאוחר יותר מן השעה שאליה הוזמן, מצויד בתיק קטן ובו אביזרי
נוחות שונים. כבעל ניסיון בטפולים, הלא זה כבר היה הטיפול
השלישי שלו, הוא ידע שאין לו טעם להגיע בשעה היעודה משום שכל
המטופלים מוזמנים לאותה השעה, ומן הסתם יחכה זמן רב בתור. מוטב
לו אם כך להישאר זמן נוסף בביתו, להתענג על אמבטיה ארוכה,
ולהגיע שעתיים או שלוש מאוחר יותר, ואז יכנס ראשון. הפיג'מה
ונעלי הבית שבתיק נועדו לתת תחושה נורמלית לשהות הקצרה בחדר
האשפוז, כך שהוא לא יאלץ ללבוש את חלוק בית החולים הפתוח
מאחור, שחושף את כל סודותיו של המאושפז לעיניים זרות.

האחות בחדר הקבלה נראתה לחוצה ומוטרדת כששלחה אותו לחדר ההכנה
לטיפול. היא קיצרה בהוראות לאחר שראתה שזה לא הטיפול הראשון של
מתי. "תכנס לשם, תתפשט, תשתה את כל מה שיש בבקבוק עד הסוף. אני
מוכרחה לזוז עכשיו. אתה תהיה בסדר, אל תדאג."

ומתי לא דאג. כמובן שלא. הוא התפשט כפי שצווה, שתה את המשקה
שהכין להכין את קיבתו לקבלה של כל הויטמינים מעכבי החמצון
וסותרי הזקנה שהיה אמור לקבל בזמן הטיפול, ועיווה את פניו.
"מגעיל להישאר צעיר" חשב מתי לעצמו: "אבל מן הסתם שווה את זה",
אחר כך נשכב מתי על המיטה על גבו, והתחיל לחשוב. הוא חשב עד
כמה שמו של הטיפול, טיפול אלמוות, אינו מתאים. בסך הכל מדובר
היה בהארכת משך החיים באופן משמעותי, כמעט בשלושים שנה, ומה
שיותר מזה, בשיפור משמעותי של איכות החיים. אדם בן שישים וחמש,
כמו מתי למשל, יכול היה לצפות שיוכל להיות בריא ופעיל גופנית
כמו בן עשרים וחמש או בן שלושים מדורות קודמים. מצד שני,
הרופאים המשיכו להדגיש את הצורך בשמירה על אורח חיים בריא
ותזונה מאוזנת כהשלמה לטיפול התרופתי והכירורגי של טיפול
האלמוות.

לחדר נכנסה רופאה צעירה, כבת שלושים, גם היא מוטרדת ועייפה.
היא החזיקה בידה נייד, ובדקה נתונים מתוכו. "מתי כהן?", שאלה.
אכן כן, הנהן מתי: "רחוב הערבה 22?", המשיכה לסמן בטופס
הממוחשב.
"זה הטיפול השלישי שלך?", מתי אישר. התשלום תמורת טיפול
האלמוות היה גלובאלי, ושולם פעם אחת בתחילת הטיפול. המרכז
הרפואי הבטיח שיספק טיפולים חוזרים בהמשך, בהתאם לדרישת
המטופל, כשההנחה החבויה הייתה שבשלב מסוים יפסיק המטופל לבקש
עוד טיפולים משום שייגמל מן המוות, או לחילופין יעדיף להציג
לעולם חזות חיצונית מבוגרת יותר.

מתי כבר החל לחוש עקצוצים בצדו השמאלי, בזרוע שבה קיבל את
הזריקה בעת הטיפול הראשון, ובירך בה קיבל את הזריקה בטיפול
השני. הוא שנא זריקות. עצם המחשבה על חוד המחט מתקרב על העור
שלו, חודר ומחורר אותו, גרמה לו לקוצר נשימה וכאבים בחזה.

בינתיים, כיוון שההקשבה לשאלות השגרתיות והמענה עליהן לא דרשו
ממנו ריכוז, הסתכל מתי על הרופאה, מתחיל מתגית השם, חגית אלמו,
משם עובר לשדיים שמתחת לתגית, מקפיד לבדוק את היצמדות החלוק
הלבן אל הגוף הדק, עוקב מטה לאורך הרגליים, ומדמיין מה יש מתחת
לבד.

"כן, מר כהן. הכל בסדר אצלך?", השאלה הפעם נוסחה באופן תוקפני
מעט, ומתי הבין שנתפס מציץ.

"כן, סתם הרהרתי לי בכל מיני עניינים", השיב, כשהוא חושב לעצמו
חכי חכי יא מניאקית, אחרי הטיפול אני מה זה יזיין אותך.

זריקת ההרדמה הגיעה במפתיע, כתמיד. ושלא כתמיד, גם כאבה.

"איי, מה את עושה?", אחז מתי בצד הירך השמאלית, במקום שנדקר זה
עתה. העולם התחיל להיות ורוד ומעורפל, קולות הרקע התחילו
להיטשטש, והזמן נהיה איטי. מאד מאד איטי.





כשבעלך נכנס לטיפול אלמוות, את מתייחסת אל הדבר כהזדמנות ברוכה
לזמן איכות אמיתי שלך עם עצמך: יומיים נטולי דאגה. את לא
מתכננת מה יהיה אחר כך. אין צורך בכך. הוא יחזור, ומיד יזרוק
אותך למיטה, כדי להוכיח לך ולעצמו שהטיפול עבד כראוי. ותוך זמן
קצר יחזור הכל לשגרה, כפי שהיה לאחר הטיפולים הקודמים. את
ההוכחות לתחושת הנעורים הוא יחפש עדיין במיטה, אבל לא יחד
איתך. כבר היית שם ואת מכירה את זה. גברים תולים את יהבם
בטיפול האלמוות. נשים מבינות שטיפול הארכת החיים הוא רק מרכיב
אחד בדרך אל האושר, והן דואגות לשלב את המרכיבים האחרים בחיי
היומיום שלהן.

גם תמר לא דאגה. היא תכננה בדקדקנות את הזמן שבו יהיה מתי
מאושפז והיא תהיה ברשות עצמה, כי זמן פנוי היה מצרך נדיר בחיים
שלה. בערב הראשון היא שלחה את ניר אל הסבים שלו אחרי הצהרים,
וארזה איתו ציוד שינה, על מנת להשאיר לעצמה את כל הערב חופשי.


היא עצמה הלכה אחר הצהרים למכון יאנג לאיזון הנפש והגוף,
והתענגה על החפיפה, עיסוי הקרקפת, ההרצאה בנושא פנג שוואי,
ולאחר מכן על הרפלקסולוגיה שהעניק המכון כמבצע לכל אישה
שהזמינה טיפול איזון "הכל-כולל-הכל". המקום היה חמים ונעים,
המוזיקה נינוחה ושקטה, וסביבה רחשה רכילות עצלה. תמר התגעגעה
לימים כאלו. כל כך הרבה זמן עבר מאז שהרשתה לעצמה לקחת ערב כזה
שתוכל להיות בו היא עצמה, ולא ללבוש את תפקיד הרעיה האם או
העובדת המסורה. בחפזון שהפך להיות דרך החיים שלה, היא איבדה
כמעט את כל חיי החברה שלה.

לכן התרגזה כשהופרעה לקראת סיום הערב על ידי טלפון שקרא לה
להגיע למרפאות החוץ. הדבר נראה לה מיותר ובלתי הוגן, אכזרי
כמעט. אבל עדיין לא דאגה. כאמור, איזו סיבה הייתה לה לדאוג?




בתחילה, מתי עדיין ראה ורוד. הוא ראה את הגוף שלו שרוע ורוד על
המיטה שהייתה מוקפת וילון ורוד, את חגית הרופאה הסקסית לבושה
בחלוק ורוד ומדברת עם מישהי שכנראה הייתה אחות מצדו השני של
הוילון. אחרי זמן כלשהו, כמה זמן זה היה? הזמן עבר כל כך לאט,
נכנסה תמר לחדר, שיערה השחור הקצר בולט על רקע עורה הורוד.

הוא ראה את חגית שעצרה את תמר לפני שזו הסיטה את הוילון, ואת
תמר שהתחילה להכות באגרוף על כתפה של חגית. ורק אז, כשראה את
מחוות האלימות שהייתה כל כך יוצאת דופן, כל כך לא אופיינית
לתמר, רק אז התחיל לתהות לגבי הצבע. הוא רצה לשמוע מה הן
אומרות, וגלש לכיוונן.

"הוא לא סבל. הוא לא סבל בכלל, אני אומרת לך. הוא פשוט עבר
ממצב שבו היה תחת הרדמה למצב של מוות קליני. ולא הצלחנו להוציא
אותו משם." חגית החזיקה את האגרוף של תמר, שעדיין ניסה להכות
בה כדי לשנות את רוע הגזירה, וקיפלה אותו אל חזה של תמר.

"די. זה נגמר. אי אפשר לשנות את זה עכשיו"

מתי צפה בתמר, שהפסיקה לנסות להכות את הרופאה, וכאילו התקפלה
אל תוך עצמה, מסתגרת ומאבדת נפח וחיוניות כמו בלון שנשאר תלוי
על הקיר שבוע אחרי יום ההולדת. אז גם נקלט המידע במוחו של מתי,
והוא הבין שאילו היה חי לא היה ביכולתו לצפות בגופו מן החוץ.
אבל איך זה יתכן?

"ספרי לי איך זה קרה?", שאלה תמר, קולה רועד וגופה מתרפק אל
חגית, מחפש נחמה. למרות שחגית הייתה נמוכה מתמר בראש, וצעירה
ממנה בשנים רבות, הסמכות שבקולה גרמה לתמר להיתלות בה כמו ילדה
עזובה.

חגית ליטפה את שיערה של תמר, מנסה לשדר אליה מסר מרגיע
ורציונאלי. ישנם אנשים שצריכים לדעת את כל הפרטים כדי שיוכלו
לקבל אסון שפרץ אליהם פנימה במפתיע. "הוא הלך לישון, תחת
הרדמה. ידענו שעד שההרדמה לא תגיע למלוא ההשפעה, אין טעם
להתחיל בטיפול. ידענו גם שהוא לא רגיש לחומרי ההרדמה, משום שזה
היה הטיפול השלישי שלו. בדרך כלל ישנה בחדר המורדמים אחות
משגיחה, אולם הפעם לא הייתה השגחה של אחות משום שהיא הייתה
צריכה ללכת מוקדם היום, והוא הגיע מאוחר מדי, שלוש שעות אחרי
כולם. כבר חשבנו שהוא לא יגיע היום, הוא תפש אותנו בשנייה
האחרונה, כשכבר כולנו היינו בדרך החוצה. רק כשכבר הייתי מוכנה
להתחלת התהליך, עם הכפפות על הידיים, וחיברתי אותו למוניטורים,
פתאום ראיתי שהוא כבר לא איתנו. ואז היה כבר מאוחר מדי."

הרגל הימנית של חגית רעדה, והיא ניסתה לנער אותה מעט כדי לייצב
את הרעידה. "שאלתי אותו אם יש לו בעיות בריאותיות. שאלתי גם על
הלב. אבל הוא אמר שהכל תקין." הקול שלה נחלש: "הוא אמר שהכל
תקין."

אבל הלב שלו לא היה תקין, ובגד בו בשעה שאיש לא השגיח עליו.
לאט, כל כך לאט, אבל בסוף מתי  התחיל לתפוש שהוא מת. אבל בין
לתפוש לבין לקבל המרחק גדול. הוא ניסה לשחזר איך הצליח לתמרן
ולקרב את עצמו אל שתי הנשים, על מנת שיוכל להגיע אל המיטה,
להתאחד עם גופו המתקרר. אני אדפוק על המיטה, אני אסביר שזה לא
צודק ולא הוגן, שהמערכת כאן מחורבנת, ואז יחזירו אותי. זו המאה
העשרים ואחת, לכל הרוחות, אנשים לא מתים ככה פתאום בלי אזהרה
בגיל ששים וחמש.

ניסיונותיו לא צלחו, אף אחת מהן לא שמעה אותו ולא ראתה אותו,
הן התרחקו מחדר הניתוחים, כשחגית עדיין מחבקת את כתפיה של תמר.
מתי ניסה לעקוב אחריהן, אבל קולותיהן הלכו ונחלשו, והוא מצא
עצמו נשאב לתוך חלל שחור חמים ושקט מאד.




אלמנה. יש במלה הזו המון צלילים כואבים של רגבי אדמה שנזרקים
על ארון וחותמים פרק בחיים, גוונים שחורים של בגדים ועיגולים
שחורים סביב לעיניים, כפות ידיים לוחצות של חברים שנכנסים אל
הבית במשך כל השבעה עם מיני תרגימא וארוחות מוכנות בצלחת. "שלא
תדעי צער" וגם "משתתפים בצערך", מלים שאין בהן כל ערך, שעוברות
מן הפה ישירות אל החלון הפתוח.

אחרי הלוויה תמר ישבה בביתה, וקיבלה את האורחים. היא שלחה את
ניר אל המכולת לעתים קרובות כדי לקנות משקאות וחטיפים לכל מי
שבא. ברגעים האלו את מבינה כמה שהגבר שלו היית נשואה היה חשוב
לאחרים, לכמה אנשים היה יקר, ועד כמה אהבו אותו. ידידים של מתי
מתקופת הצבא, האוניברסיטה, מן המכון המשפטי שבו עזר לתלמידי
המכינה, מן העבודה, מהחוג לאמנות הקולנוע שנהג ללכת אליו בשנים
האחרונות. כולם הגיעו בזוגות, שלישיות ורביעיות, השאירו את השי
הקולינארי במטבח, אמרו את המשפט הנדוש, אכלו מעט מן הכיבוד שעל
השולחן בסלון, ויצאו לדרכם.

רק בלילות, אחרי שהבית  התרוקן, והיא נשארה להתחבק לבד עם ניר,
ועם אלבומי התמונות הישנים שהוציאו מן המרתף, רק אז נפתח בה
סוגר, ויכלה לבכות. עשרים וחמש שנים חיה תמר עם מתי, והייתה
ביניהם אהבה גדולה והבנה אמיתית. מעולם לא הבינה את הצורך שלו
בטיפולי האלמוות. "למה שלא תרשה
לעצמך להזדקן, זה לא יהפוך אותך ליותר חלש או לפחות טוב."

אבל מתי התעקש לשמור על עצמו צעיר "כדי להראות בגילך". תמר
נזכרה באחד הויכוחים האלו, ובאצבע המלטפת ששלח מתי אל הגבה
והלחי שלה. "אני רוצה שלא תתביישי בי." ולמרות שמעולם לא
התביישה בו, תמר נישקה את האצבע המלטפת, שתקה וקיבלה את רצונו.
הוא הרי הלך לטיפול מתוך התחושה שלו עם עצמו, ומתוך הראייה שלו
את עצמו, ודבר שתוסיף לא יוכל לשנות את התחושות שלו, לה נותר
רק להבין ולקבל.

כשהסתיימה השבעה ניר חזר לשגרת הלימודים. יתכן וזו הייתה אפילו
הקלה מבחינתו: לראות שוב פנים מחייכות, נערים בגילו, לחוש שוב
את המציאות, לחפש דרך חדשה להבין את המציאות שהותירה אותו ללא
אב.

תמר החליטה להישאר בבית עוד מספר ימים, העבודה תוכל לחכות. היא
הסתובבה בבית במשך מספר שעות, מנסה לחלץ אותו מאי הסדר העצום
שיצרו האורחים המרובים לאורך השבוע האחרון. תמר מצאה את עצמה
נעצרת מספר פעמים מול חפצים בעלי משמעות ותזכורות לחיים
המשותפים שלהם: הפסנתר שקנה לה ליום הולדתה הארבעים. תמונת
שלושת הקופים שקנו יחד אחרי שתפשה אותו מנהל רומן מאחורי גבה
ומתי הבטיח שלעולם לא יבגוד שוב: לא לראות לא לשמוע ולא לדבר
עוד רע. כל מטר בבית היה ספוג מתי. תמר תהתה איך תוכל להמשיך
בחיים ללא נוכחותו הפיסית, כשנוכחותו הרגשית ממלאה את כל
החדרים.

לקראת הצהרים צלצל פעמון הכניסה. תמר ניחשה שמדובר באחד החברים
שרק עכשיו גילה שמתי נפטר, והופתעה כשראתה את חגית בכניסה.

"כן?", אמרה, כשהיא מחזיקה את הדלת פתוחה למחצה.

"אני חגית. הרופאה. ממרפאות החוץ." חגית התחילה להסתבך ככל
שנדרשה ליותר הסברים. משום מה נדמה היה לה שנוצר ביניהן קשר
שהוא יותר ממילים במפגש במרפאות החוץ מול גופתו של בעלה. האם
הייתה זו תחושה חד צדדית?

"כן. אני יודעת. מה את רוצה?", ענתה תמר, עוינת מעט.

"ידעתי שנגמרה השבעה, וכבר לא מגיעים יותר אנשים, וחשבתי שאולי
תרצי. את יודעת. מישהו לדבר איתו." חגית ניסתה לפייס את קמטי
המצח והשפתיים הקמוצות שמולה, אבל תמר נשארה כעוסה: "טוב, זה
כנראה היה רעיון רע. אני מצטערת."

חגית הסתובבה והלכה, ורק אחרי שהתרחקה כמה צעדים עצרה אותה
תמר: "לא, זה בסדר. את יכולה. בואי תיכנסי. פשוט לא הבנתי מה.
הייתי צריכה לעשות סוויץ' קטן בראש." אמרה, ופתחה בפניה את
הדלת.

חגית ניגבה את הרגליים על השטיח הקטן בכניסה, למרות שלא ירד
גשם, והנעלים שלה לא היו מלוכלכות, אחר כך נכנסה אל הבית,
וחלצה את הנעליים בכניסה. קולה של תמר הגיע מהמטבח: "את רוצה
קפה?"

"כן, תודה. המון חלב, בלי סוכר." ענתה חגית, והסתכלה על פנים
הבית, שעליו השקיפה כבר כל כך הרבה פעמים מבחוץ. הוילונות היו
פתוחים הפעם, חלקיקים קטנים של אבק התעופפו באור השמש החורפי
שזלג פנימה, הספה והכורסאות היו מקובצים במרכז הסלון, ודלי מלא
מים וקצף עמד ליד הקיר. "אני מפריעה לך באמצע הניקיון. שאני
אלך?", שאלה חגית, מתקרבת אל כוננית הספרים, וסוקרת באצבעה את
שמות הספרים. היה שם מדף של ספרי אומנות, מדף של ספרי שירה,
מדף של ספרות יפה. "את קוראת מדע בדיוני?", כל כך נדיר היה
למצוא מישהו שמחזיק ספרים אצלו בבית, ועוד בסלון.

"לא, הצרכן העיקרי הוא ניר. אבל האוסף הוא שלי, קראתי מדע
בדיוני כשהייתי יותר צעירה." השיבה תמר מהמטבח. כשהגיעה תמר
דקה מאוחר יותר, ובידיה שתי כוסות מהבילות, עצרה והסתכלה על
חגית, שעצרה את אצבעה הסורקת על ספר אחד במדף האמצעי. היא
הוציאה אותו בזהירות מהמדף, רחרחה אותו, והעבירה אותו על לחיה,
כמלטפת. אחר כך פתחה בעדינות את הכריכה, והחלה לדפדף בו, כמעט
בחרדת קודש.

תמר התרככה. היא לא יכלה לכעוס על מישהי שכל כך אוהבת את יונה
וולך. "קפה?", שאלה. חגית הרימה את מבטה מהספר, כמי שנתפשה
בקלקלתה, סגרה אותו במהירות, וניסתה להחזיר אותו אל המדף.

"לא, לא, אל תחזירי אותו. בואי נשב בחוץ ונשתה, ואת תבחרי שיר
ותקריאי לי." תמר הבליעה חיוך כשראתה את ההתלבטות משתוללת על
פניה של חגית, להיכנע לתשוקה לקרוא, או להיות מנומסת ולהתרכז
במשימת ניחום האבלים שלשמה הגיעה.

הן יצאו דרך דלת זכוכית רחבה אל המרפסת בחלקו המזרחי של הבית,
וישבו משני צידו של שולחן פלסטיק קשיח, שהיה ממוקם במרכזה של
גינה קטנה. הרחוב מולו ישבו היה שקט, ובשעת טרום צהרים כזו לא
נראתה בו נפש חיה. השמש כבר הייתה מספיק גבוהה כדי לא לסנוור,
היום היה בהיר כחול וקריר. חגית ניסתה לבחור שיר, ובינתיים
שאלה את תמר: "איך זה בעצם שיש לכם ספרים? זה מאד נדיר למצוא
אנשים שמחזיקים ספרים בבית. ספרים מנייר, זאת אומרת, ולא
קוביות זיכרון."אחר כך הבינה שזו עלולה להישמע כביקורת וניסתה
לחזור בה: "לא התכוונתי שאני רואה את זה כמשהו רע. פשוט. פשוט
חשבתי שאני פחות או יותר האחרונה. נחמד לי למצוא עוד מישהו
משוגע."

"הגעתי מבית חרדי. הקירות שלנו היו מלאים בספרים עד התקרה. אחר
כך התפקרתי, עזבתי את הבית, בקושי היה לי כסף לחיות, בטח שלא
לספרים. אבל זה תמיד היה חסר לי. כשהתחתנתי התחלתי לאסוף אותם,
אחד אחד. כל מה שהייתי קוראת ברשת וממש אהבתי - דאגתי למצוא
עותק קשיח ולשמור." תמר ענתה, והוסיפה: "אני אוגר." ואז ניפחה
את לחייה, כיווצה את אפה כאילו רחרחה, וסימנה שינים ארוכות
בעזרת שתי אצבעות. "אוגר". חגית צחקה, ואז מסרה לתמר את הספר
"אני לא מצליחה לבחור. מה את רוצה לשמוע?"

תמר הדפה את הספר "את קסיוס והעורבים שלו." חגית ידעה מיד
באיזה שיר מדובר, דפדפה אליו, והקריאה. כשסיימה, השתרר שקט.

"הוא תמיד היה קסיוס." אמרה תמר,ושתיהן הבינו במי מדובר.
"העורבים תמיד קראו לו לעזוב את הארץ ולהבנות. והוא תמיד שמע
אותם, עד סוף ימיו."

"אהבת אותו, נכון?", העיזה חגית ושאלה.

תמר סובבה את כוס הקפה שלה, פעם, פעמיים, שלוש. לבסוף ענתה:
"פעם אהבתי אותו מאד. יותר מכל דבר אחר בעולם. אחר כך התרגלתי,
נכנסנו לשגרה. קשה לשמור על אותה רמה של אהבה במשך עשרים וחמש
שנים. הוא מצא וקטף אותי כשהייתי בת עשרים, חצי ילדה. בהתחלה
היה ברור שהוא המבוגר, שהוא המחליט, שהוא המבין. אחר כך, כשכבר
היינו מקובעים בדפוס הזה, כבר היה לי קשה לשנות את הדפוס, והיה
לי קשה לשנות את מתי. והמלחמות הכניסו המון מתחים." היא הרימה
את המבט מהכוס והסתכלה על חגית, כאילו מבקשת ממנה אישור שהיא
מבינה, או אישור שמותר לה לומר את הדברים האלו, זמן קצר כל כך
אחרי מותו.

חגית הנהנה. גם אם לא הבינה כל מה שתמר אמרה, היא הבינה שמה
שתמר צריכה הוא מישהו שיקבל אותה כמו שהיא.

"ואז הוא התחיל עם השטויות האלה, של להיות צעיר לנצח. הוא
התחיל בטיפול אלמוות. וגם...", תמר עצרה, בלעה והמשיכה כמעט
בלחישה: "והוא התחיל עם הבגידות." אחר כך המשיכה לסובב את
הכוס, מסתכלת אך ורק על הכוס ועל הנוזל החג בתוכה "הוא היה
יכול. הייתי מסכימה. באמת. הייתי מקבלת אילו רק היה מבקש
ואומר, אבל הוא רצה להוכיח לעצמו שהוא יכול לבד, שהוא גבר
שבגברים." את שתי המלים האחרונות ירקה בבוז.

"ואת? לא עשית משהו כזה אף פעם? לבגוד, זאת אומרת.", שאלה
חגית. השתיקה התארכה. זו הייתה שאלה נועזת מדי, מורכבת ופרטית
מדי מכדי לשאול מישהי בפעם הראשונה שאתן נפגשות ומדברות אחת עם
השנייה, ולא משנה עד כמה הכימיה ביניכן טובה. חגית החליטה שהיא
מחכה עוד חמש שניות, ואז מתנצלת ומושכת את השאלה.

"אני מצטערת. לא הייתי צריכה לשאול את זה", "רק פעם אחת. ולא
עם גבר." שתיהן דיברו בו זמנית.
"מה אמרת?", "אני מצטערת, מה אמרת?", שוב דיברו שתיהן יחד,
והפעם צחקו. שעת הוידויים חלפה.

"אני צריכה לגמור לסדר כאן, עוד מעט ניר חוזר מבית הספר", אמרה
תמר, מתנצלת מעט.

"את רוצה שאני אלך עכשיו?", שאלה חגית.

"את לא מוכרחה ללכת עכשיו", ענתה תמר, מסתכלת על חגית ומשאירה
את המשפט באוויר, נותנת לו לומר יותר ממה שאמרו המלים.

חגית, שהתחילה לקום מהכיסא, קפאה במקומה, אצבעותיה נשענות
פשוקות על השולחן, גבה וברכיה עדיין כפופים. זו הייתה שאלה,
והיא עדיין לא ידעה בוודאות את התשובה לשאלה, וגם לא הייתה
בטוחה שתמר הבינה ששאלה אותה שאלה. אחר כך התיישרה לאיטה, כל
תנועה מודעת ומכוונת, כי החליטה שאינה חייבת לתת תשובה עכשיו,
אפשר לדחות את ההחלטה.

"טוב, אז. איפה הדלי כבר ראיתי. עכשיו איפה יש מגב?", שאלה
חגית, וחייכה.

שתיהן עבדו בצוותא. תמר דאגה לשים את הדברים במקומם, וחגית
הייתה אחראית למשימות שלא דרשו הכרה אינטימית של הבית, כמו
שטיפת הרצפה והכלים. מדי פעם הייתה תמר מגיעה אל חגית, מראה לה
פריט כזה או אחר, ומספרת לה את הסיפור שקשור אליו ואל מתי. פעם
תמונה מחתונתם, פעם אחרת עבודת יד שקנו בטיול משותף, ופעם
הייתה זו קובית זיכרון שהכילה סרטון קצר של ניר התינוק צועד
צעדים ראשונים בין שני הוריו הגאים. חגית הייתה מאזינה טובה,
היא עמדה ממלאכתה, הקשיבה ושתקה, ושאלה שאלות מנחות כשנראה היה
שזה מה שתמר זקוקה לו.

ביחד העבודה לקחה פחות זמן ממה שחשבה תמר, וכשניר חזר מבית
הספר הן כבר ישבו במטבח, שתו ודיברו. הוא שלח את הילקוט אל
מרכז הסלון, זרק עליו את הקסדה בצלצול רועש שגרם לתמר להצטמרר,
והתחיל לעלות במדרגות שתים-שתים. ואז, מזווית עינו, ראה את
חגית ואת אמו, עצר, והתחיל לחזור אחורנית, רגל אחר רגל.

"זאת חגית. היא, הממ, חברה שלי", ענתה תמר למבטו השואל של ניר.
והוסיפה: "חברה טובה שלי." עכשיו הסתכלה על חגית, כדי לקבל
ממנה אישור לתיאור.

"אתה יכול לשלוח את הילקוט למקום שלו בבקשה?", שאלה תמר את
ניר. הניסוח היה עדין, והנושא היה עדין עוד יותר, ומקור
לויכוחים חוזרים ונשנים בהם טענה תמר שלניר מותר לעשות בלגן
בחדר שלו כרצונו, ואילו באזורים שהם נחלת הכלל הוא צריך להתחשב
באחרים ולשמור על סדר. ניר לעומת זאת טען, שאמו יכולה ללחוץ על
הכפתור שישלח את הילקוט למקומו, באותה מידה שהוא יכול ללחוץ על
אותו השלט, ושהיא מקנטרת אותו לשווא.

"אולי אתה רוצה לשתות איתנו משהו חם?", הציעה חגית, מניחה יד
על כף ידה של תמר כדי להרגיע את הויכוח שהתרגש ובא. זו הייתה
הפעם הראשונה שחגית נגעה בה במשך כל היום, ותמר משכה את ידה
במהירות, מביטה לחילופין ביד ובחגית. בכל השיחה שהתנהלה לאחר
מכן, תמר נשארה מהורהרת בצד, מלטפת מדי פעם את כף היד שלה
במקום שבו נגעו קודם לכן אצבעותיה של חגית.

"כן. למה לא. אני חושב שכן." ניר שלח את הילקוט לפינה ללא
ויכוחים נוספים, הניח עליו את הקסדה, הפעם בעדינות, וניגש
למטבח. שם לקח ניר כיסא, הפך אותו, והתיישב עליו כשפניו אל
המשענת, מרפקיו נשענים עליה. ניר וחגית בחנו אחד את השני. הוא
היה גבוה ורזה מאד, עם כתפיים שרק עכשיו התחילו להתרחב,
וציפורניים כסוסות עד לשורשיהן. היה לו שער שטני, עיניים
כחולות, פלומת שפם בהירה של טרם גילוח ראשון, ועור כהה באופן
מפתיע יחסית לשאר הגוונים שלו. השילוב היה חגיגה לעיניים. חגית
חשבה שיום אחד, ולא בעוד הרבה זמן, הוא עומד להיות גבר נאה
מאד. היא הסתכלה עליו, ושאלה: "במה אפשר לשמח אותך אדוני?"
מחווה קידה, כאילו הייתה מלצרית באחת המסעדות המפוארות.

"פונץ' עם קינמון." ענה ניר, ואז הוסיף, כמו לא היה רגיל
להוסיף: "בבקשה."

חגית שאלה במבט, ותמר החוותה בסנטרה על אחד הארונות במטבח, מעל
השיש. חגית ניגשה אל הארון, ראתה את האריזה, וניסתה להגיע
אליה, מותחת את מאה וחמישים הסנטימטרים שלה עד קצה יכולתה.

ניר הסתכל עליה מתמתחת, מקפיד לבדוק את היצמדות החולצה הקצרה
אל הגוף הדק, עוקב מטה לאורך הרגליים, מתעכב באגן שנצמד אל
השיש והתחכך בו בניסיון של חגית להתארך, ודמיין את השרירים
והעור שמתחת לבד.

"כן, מר כהן. הכל בסדר?", שאלה חגית. ניר קפץ ממקומו, כמעט
מסמיק על שנתפש בקלקלתו, ומיהר להושיט לה עזרה, עמד קרוב מאד
אליה, כך שיוכל לחוש את חום גופה גם אם לא לגעת בה ממש, שלח
זרוע ארוכה, והוריד את האריזה, מגיש אותה לחגית. חגית הוציאה
מנה אחת של פונץ', קראה את ההוראות שאמרו לשפוך את התכולה לספל
מתחמם מעצמו ולהוסיף מים, והכינה את המשקה. בינתיים ניצלה את
הזמן הקצר כדי להשתחרר מהצחוק שאיים להטביע אותה כשתפשה את ניר
מפשיט אותה במבט.

"הוא מאד דומה לאבא שלו." אמרה לתמר, כשנתנה לניר את הכוס שלו.
"אותן אהמ. אותן עיניים." אלתרה. היא לא הייתה בטוחה אם ברצונה
לספר לתמר על התנהגותו של מתי בשעה האחרונה לפני מותו. זה לא
היה לכבודה, וגם לא לכבודו, להכנס לפירוט כזה. גם לא כנשק כנגד
הזיכרונות אמרה לעצמה.

"הכרת את אבא שלי? מי את? ומאיפה? ובת כמה? ומה את עושה
בחיים?", תמר ניסתה למחות כנגד ההתקפה החזיתית, אבל חגית
הרגיעה אותה שוב במגע קל על כף היד. הוא סקרן, ומותר לו. הוא
רק בן חמש עשרה, ואין בשאלות האלו איום כלשהו.

"אני חגית. חגית אלמו, נולדתי אלמוזלינו, אבל קיצרתי. במקור
אני מקיבוץ קטן באצבע הגליל, אבל היום חיפאית." אמרה: "ומה עוד
שאלת?", והמשיכה למנות את התשובות לשאלות על אצבעותיה: "אני בת
עשרים וחמש, וסיימתי ללמוד רפואה לפני שנה. עכשיו אני עושה
סטאז'." עד למשפט זה ניתנו תשובותיה צלולות ובהירות, ועכשיו
כאילו הסתבכה לשונה בפיה "אני עושה סטאז' במכון פרטי שמספק
שירותי הארכת חיים, טיפול אלמוות בלשון העם." וסיימה בקול חלש
עוד יותר: "אבא שלך היה הלקוח הראשון שקיבלתי לבד. הראשון וגם
האחרון. פיטרו אותי לפני כמה ימים."

אחר כך פנתה לתמר: "הם מצפים שתתבעי אותם על רשלנות, את יודעת.
הם כבר הכינו תיק גדול שמגבה את הטיעונים שלהם. אבל למרות שהם
מוכנים לשכנע את בית המשפט בצדקתם, שלא היה צורך בהשגחה ושלא
היה צורך בצוות רפואי מלווה, אותי כבר פיטרו. אני מניחה שזה
נשמע להם כמו טיעון טוב בבית המשפט."

תמר הסתכלה עליה, מנסה לעכל את כל המידע שנחת עליה בדקות
האחרונות. חגית בת עשרים וחמש, כלומר צעירה ממנה בעשרים שנה.
זה הפך את כל הריקוד המסובך שניהלו קודם שתיהן ללא רלבנטי. היא
יותר קרובה בגיל לניר מאשר אליה. ומתי היה הלקוח הראשון שלה.
האם היא התרשלה, האם היא אשמה במותו של מתי? ומה קורה לרופא
כשהוא מאבד את החולה שלו, בפעם הראשונה שהוא אחראי על תהליך
רפואי?

"זה מטופש להגיד את זה. מול הסבל שלכם הכל מתגמד. אבל כן, זה
בהחלט לא מוסיף הרבה לביטחון שלי בקשר ליכולות שלי כרופאה, ולא
משנה כמה שאני אגיד שפעלתי על פי הנהלים. אילו היה לי ניסיון
הייתי מתעלמת מהנהלים ועושה את מה שצריך היה לעשות, למרות
המחסור בכוח אדם." תמר שמעה בקול של חגית נחישות, לצד הרעד
העצב והחרטה.

"את רוצה שאני אלך עכשיו?", שאלה חגית.

תמר היססה. הפעם השאלה הגיעה ממקום אחר, והיא לא הייתה בטוחה
שהיא יכולה לענות על כל המשמעויות החבויות בה. היא ידעה שככל
שתשהה את התשובה שלה, קיים חשש שחגית לא תישאר, גם אם תרצה תמר
בכך.

ניר הציל את המצב כשהציע: "בא לך לראות אותי גולש?" אמר, ומיד
ניגש לכניסה, לקח את הקסדה ופתח את הדלת.

"אל תשכח את הקסדה. ותזהר נורא. ותאכל משהו לפני שאתה יוצא, לא
אכלת כלום מאד ארוחת צהרים." אמרה תמר במהירות, לפני שכל גופו
השתחל החוצה בעד הדלת הפתוחה למחצה.

חגית יצאה אחריו, וראתה אותו קומץ אגרופים ושולב זרועות. "היא
לא ראתה? היא לא ראתה שכבר לקחתי את הקסדה? מה הקטע, תגידי לי.
מה הקטע שלה?", הסתובב אל חגית, כמצפה שזו תצדיק את אמו.

חגית פסלה מיד את: היא רק דואגת לך, וגם קסדה באמת חשובה
כשגולשים לא נשמע לה מתאים. תגובות כאלו יציבו אותה בצדם של
המבוגרים, ומכאן בבירור נגדו. לכן רק משכה בכתפיה ואמרה: "קשה
לגדל הורים." תשובה שהוציאה את כל רוח הכעס ממפרשיו של ניר,
וגרמה לו כמעט לחייך.

ניר הראה לה את הגלשן הספורטיבי שלו, סקייטבורד ממונע חדיש
מדגם של השנה האחרונה, עשוי סגסוגת טיטניום קלה, עם גלגלים
בעלי מיסבים כדוריים שיכלו לקבל שדרים מן הקסדה בהתאם לתנועות
העיניים של ניר. כשהסביר ניר לחגית על דרך הפעולה של הגלשן,
נשרה ממנו העמדת הפנים של בן עשרה בנוכחות מבוגר, וזו של גבר
בנוכחות אישה. כשהיה שקוע בשיחה על התחביב שאהב, היה ניר פשוט
הוא-עצמו, וחגית חשבה שניר עצמו בסך הכל בחור נחמד מאד.

כשגמר ניר להסביר לה, עלה על הגלשן והתחיל ללהטט בו, כשהוא
צובר מהירות במורד מגלשה, ואז קופץ ומסתובב באוויר. חגית
החליטה לבדוק את הקואורדינציה שלו, האם הוא מסוגל לדבר ולגלוש
בו זמנית, והחלה לשאול אותו שאלות על בית הספר.

"לא בית ספר, רק בשנה הבאה. אני הולך למרכז לימודי." ענה מעט
בחוסר סבלנות, ובעיקר בקוצר נשימה. חגית הייתה צריכה לדעת שרק
בגיל שש עשרה הוא אמור להכנס לבית הספר. מרכזי לימודים היו
מפוזרים בכל מספר מאות מטרים לאורך השכונות, והלימודים בהם היו
בקבוצה הטרוגנית בת ארבעה עד שמונה חניכים בני גילאים שונים,
בהדרכת מבוגר שקיבל הסמכה בהוראה, ועסק בעיקר בהקניית הרגלי
גלישה נכונים וגירוי הסקרנות, את כל השאר עשו הילדים והנערים
מול תוכניות הדרכה ברשת. בתי הספר היו אזוריים, ואכלסו מאות
ואלפי נערים.

"עכשיו תראי מה אני עושה, שלושה ברגים ונחיתה לאחור", אמר ניר
והתחיל לבצע, באופן כמעט מושלם. "אני מתאמן עם חבר במרכז
הלימודי, זה חלק ממערכת השעות שלי בימי ראשון." הסביר.

"אתה מתרגש מזה שתלך לבית הספר בשנה הבאה?", שאלה חגית. היא
זכרה את עצמה, ביום הראשון בבית הספר, נמוכה מכולם בארבעים
סנטימטרים, נראתה כאילו מישהו החליט לשלוח אותה הרבה טרם זמנה
לכיתה. בעוד מרכזי הלימוד שימשו כדרך יעילה להקניית ידע ודרכי
מחשבה, היחס אל בתי הספר הייתה כאתגר חברתי. הייתה להם בעיקר
משמעות של הכנה לחיים, מתוך הנחה שבגיל שש עשרה הנער יכול כבר
להתמודד עם מאות בני נוער סביבו כקבוצה. זה היה קשה, ומפחיד,
אבל בסופו של דבר רוב הנערים למדו להתמודד עם האתגר.

"לא, אני אהיה בסדר. אני גם גדול יותר מהרוב, וגם די חזק, וגם
טוב במלים. חבר שלי מהמרכז הלך לבית הספר בשנה שעברה, והסביר
לי איך זה עובד. אוקי, עכשיו משהו ממש מסובך, אני עומד לגלוש
אחורנית ולעבור מתחת למוט ההוא שם. את רואה אותו?", ענה ניר,
והתחיל לגלוש לשם, אבל משהו לא נראה טוב. הוא פתאום נראה פחות
יציב, פחות החלטי. כשכבר גלש אחורנית האט, ולפני שעבר מתחת
למוט אמר "אני לא מרגיש כל כך טוב", ואז נפל מן הגלשן ושכב על
צידו. "אני לא מרגיש כל כך טוב" חזר ואמר בקול חלש.

חגית התעשתה, ניגשה אליו בצעדים מהירים ונגעה בו בכף היד,
בצוואר, במצח. היא מעולם לא נתקלה במקרה כזה במציאות, אבל
האבחון הרפואי קפץ מיד לראש: קר ורטוב זה היפו, חם ומסריח זה
היפר. הוא צריך סוכר, ומהר. היא רצה פנימה אל תוך הבית, פתחה
במהירות את הדלתות במטבח, מחפשת משהו מתוק.

"מה קרה?", נבהלה תמר, שישבה ליד החלון וקראה מן הספר שדנו בו
קודם לכן, ואז הבינה מיד. "בדלת של המקרר, צנצנת זכוכית סגולה.
ריבה." חגית תפשה את הצנצנת, ורצה איתה החוצה. חגית תחבה אצבע
לתוך הצנצנת, והניחה אותה מרוחה בריבה מתחת ללשון של ניר. אם
הוא לא יגיב מהר היא תצטרך לקרוא לעזרה רפואית דחופה. אבל אז
הוא עפעף בעיניו ופקח אותן, והיא יכלה לנשום לרווחה, ולהוציא
את האצבע מפיו.

"עשיתי לעצמי בושות, הא?", הוא שאל אותה, ולרגע חגית רצתה לחבק
אותו, הוא נראה כל כך מתוק. "כן. קצת." הם המשיכו להסתכל אחד
לשני בעיניים, רואים בקצה העין את תמר, שהגיעה בינתיים עם עזרה
ראשונה בדמות משקה אדום, כנראה פטל, ובידה השנייה אחזה בנייד,
מוכנה להתקשר לשרותי עזרה רפואית נוספת למקרה שיעלה הצורך.

"את רופאה." ציינה תמר את המובן מאליו "שכחתי." ואז אמרה לניר:
"ואתה. אתה. אתה מוכרח לאכול משהו כשאתה חוזר הביתה." ניר
הנהן, והשפיל את ראשו.

כשנכנסו שלושתם לתוך הבית, וניר הלך לאכול משהו, שאלה חגית את
תמר למה ניר חולה, ומאיזה גיל זה התחיל. "סכרת זה לא משהו
שצריך להשלים איתו. יש טיפולים כירורגיים פשוטים יחסית שפותרים
את הבעיה לכל החיים."

"זו לא בדיוק סכרת, יש לו בעיה מולדת בבלוטת יותרת הכליה.
קוראים לזה מחלת אדיסון, וזה גורם לו לייצר יותר מדי אינסולין.
מדובר במשהו מספיק נדיר כדי שלא יהיו מספיק משאבים שיופנו
לחקירת הנושא. אחרי שכל חולי הסוכרת קיבלו פתרון טוב ומלא
לבעיה שלהם כבר לפני יותר משלושים שנה, נשארו רק חולים כמו
ניר." תמר בהתה באצבעות ידיה, מסובבת אותן כדי לראות את כריות
האצבעות ופעם את הציפורניים. "זה גנטי. אחרי שניר נולד נבדקנו,
גילינו שגם אני וגם מתי נשאים. לכן לא רצינו לעשות עוד ילד.
סיכוי של אחד לארבעה."

"תודה שהגבת מהר." תמר חייכה חיוך עקום. "הרבה פעמים אנחנו
גומרים את הערב בטיול באמבולנס. לעתים יותר קרובות בשנים
האחרונות מאז שהוא גדל וכבר לא מוכן לקבל ממני הוראות." ואז
הניחה את כף ידה על זו של חגית. "באמת תודה."

חגית משכה את כף ידה מתחת לזו של תמר, למרות שזו הייתה הפעם
הראשונה שתמר נגעה בה במשך כל היום, הבעת התודה לא הייתה המטרה
שלה.

חגית הייתה עכשיו חסרת מנוחה. היום הזה התנדנד יותר מדי בין
קטבים שליליים. "את רוצה שאני אלך עכשיו?"

"לא. אני לא. רק אם את באמת מוכרחה." הפעם התשובה של תמר הייתה
החלטית יותר. "אם את רוצה, אני אשמח להציע לך מיטה להלילה"
ומיהרה להוסיף, כדי שהכל יהיה מאד ברור "יש לנו חדר אורחים,
ייקח לי בדיוק חמש דקות לסדר אותו."

"אוקי." ענתה חגית, לא לגמרי בטוחה למה היא מכניסה את עצמה,
אבל מוכנה להכנס למרות הכל.




שחור ואור אינם זהים, זה ברור. יש ביניהם פער של דבר והיפוכו.
אבל כשאתה מצוי בחושך מוחלט והזמן מתבהר לאיטו, אתה מתקשה לשים
אצבע על הנקודה המדויקת שבה השחור פוסק מלהיות שחור. בתחילה
הוא שחור, כהה מאיים וחונק. אחר כך אתה מדמה לראות כתמים
בהירים יותר בתוך השחור, אבל לא בטוח אם זו אמת, או שהשחור
נעשה בהיר יותר, מסה אחידה שלא ניתן לקרוא לה אפור, היא שחורה,
אבל מתחילה להבהיק ולזהור עד שאתה כבר אינך מסוגל לבהות בה
עוד, ואתה נאלץ לכסות את עיניך, מסונוור.

מתי נעשה מודע אל האור כשחש את ידו מכסה את העיניים. זו הייתה
הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שבה חש את זרועו, ולכן היה מוכרח
להביט באמה, במרפק ובאצבעות, למרות האור המסנוור. אני חי! חשב
לעצמו מאושר זה היה רק חלום רע.

"זו לא אבחנה לגמרי מדויקת." שמע קול משועשע. "לקח לך הרבה זמן
להגיע אלינו. תעית בדרך?"

אלינו?, מי זה אלינו, ומי זה מדבר איתו?, מתי לא הבין מה קורה
ומה רוצים ממנו.

"אנחנו. פוסט מורטם בע"מ. עיבוד נשמות ומיון. אני וכל מי שאתה
רואה מולך." שמע שוב את הקול.

"מי את בבקשה?", שאל מתי, ומיד כששאל התחיל להתחרט על ששאל, לא
בטוח אם הוא באמת רוצה לדעת. רוח קלה שנשבה מול פניו הפתיעה
אותו. מתי שלח יד וניסה לתפוש את מה שעבר שם, ללא הצלחה, הוא
לא הבחין בדבר.

"זו הייתה היד שלי שעברת דרכה כרגע. תודה רבה על ההתחשבות.
תגיד לי כמה אצבעות אתה רואה?"

כמה אצבעות הוא רואה איפה? מתי קירב את כף ידו לעיניו וספר
חמש.

"לא. אידיוט. כמה אתה רואה ביד שלי." נזף בו הקול. "יש לנו
בעיה אני רואה. כלומר, לך יש בעיה, עם תפישת המציאות שלך. חכה,
אני אקרא למומחה." מתי שמע אותה מדברת, וקלט שברי משפטים: "הוא
שומע אבל לא רואה.", "כן, אבל הוא עשוי להיות יותר חי ממת",
"נו, אז תבוא לכאן ונדבר."

עבר זמן רב, הכל עובר לאט יותר כשאתה לא מסוגל לראות שינוי
לאורך הזמן, ומתי שמע לידו קול גברי עמוק: "ברוך הבא. אני מבין
שאתה שומע אותי? אני אריאל, נציג בעלי המקום. ברשותך, אני רוצה
לבדוק אותך."

אחרי מספר ניסיונות נוספים לגרום למתי לספור אצבעות או להגיב
לגירויים חזותיים, כעכע אריאל בגרונו והתחיל להסביר.

"תשמע מתי, אנשים מגיעים לתחנת העיבוד והמיון לאחר שהם מתים.
מתים לגמרי, אני מתכוון. ואז הם נוטלים חלק פעיל במה שקורה
איתם. לך ישנה איזו בעיה טכנית כלשהי. כשאדם מצליח לראות את
עצמו בגוף החדש שלו, כמו שאתה הצלחת, משמעות הדבר היא שהוא
קיבל את מותו, והוא גם שומע וגם רואה את כל הדברים מסביבו,
ובסך הכל הוא מוכן להצטרף לחייו החדשים, אם תרצה לקרוא לזה כך,
או ל"מותיו" החדשים, כפי שאנחנו קוראים לזה."

"אצלך המעבר לא שלם, משום מה. ברור שאתה כבר מת, משום שאתה
רואה את גופך החדש. אולם נראה שהמוות שלך לא הושלם עד תומו,
משום שאתה לא קולט אותות חזותיים כראוי. אתה גם לא מרגיש
כשנוגעים בך. בקיצור, יש לך חסך חושי עמוק."

ואז, כאילו נזכר במשהו שאל אריאל: "האם יתכן שלא השלמת עם
מותך? זה עשוי לגרום לתופעות שהזכרתי." הוא המהם "כן, יש בזה
משהו." אריאל עצר, מחכה לתגובתו של מתי.

"שלא השלמתי עם", מתי אפילו לא היה מסוגל לומר את המלה, שלא
לדבר על להשלים איתה. "כמובן שלא השלמתי. אני לעולם לא אשלים
עם זה. אני נכנסתי לטיפול להארכת חיים, לכל הרוחות, לא לטיפול
של אהמ אי-חיים. אני לעולם לא אשלים עם שינוי הסטאטוס הזה."

"טוב, לעולם זה הרבה מאד זמן, אתה יודע.", אמר אריאל. "אבל אני
מוכן לקחת אותך לרשויות המתאימות, ונראה מה אפשר לעשות
בשבילך."

אריאל ליווה אותו אל מה שכינה משרד הקבלה הראשי. זה לא היה
פשוט: מתי לא ראה דבר מלבד בוהק האור, ונטה לעבור שוב ושוב דרך
קירות שלא הכיר בנוכחותם, וללכת באוויר במקום לרדת במדרגות,
שאותן לא ראה. אריאל היה צריך להורות לו בכל צעד לאיזה כיוון
ללכת.

"השלום לך אריאל יקירתי. אנא הרשי לי להציג בפניך את מתי,
מבוגרי המחזור האחרון. יש לו בעיה קטנה של תפישת מציאות
מעוותת, כנראה מתוך חוסר השלמה עם מותו." פתח אריאל ואמר. מתי
התבלבל. הוא אריאל, והיא אריאל?

"כולנו אראלים." אמרה בת שיחו, והשמיעה רשרוש של דפים. "כאן זה
פוסט מורטם, זה התפקיד שלנו. לא?", ואז המשיכה, הפעם אל המלווה
שלו "נו, אז מה אתה חושב שאני יכולה לעשות. זה לא כאילו שאני
יכולה ליזום החזרה שלו לשם." מתי כמעט שמע לעיסה של מסטיק בין
המשפטים, ואז נקלט תוכן המשפט. הייתכן?

"אני רוצה לחזור. אני רוצה לחזור עכשיו. הגעתי לכאן בטעות. לא
הייתי אמור למ... לא הייתי אמור להפסיק לחיות. דפקו אותי במכון
הרפואי. אני רוצה לחזור." אמר, כמעט חסר נשימה, והוסיף פעם
שלישית, חלשה יותר אך נחושה: "אני רוצה לחזור."

"טוב, אם ככה אתה מרגיש. אנחנו לא מכריחים אנשים למות, אתה
יודע. אבל אנחנו לא משליכים נשמות סתם. אתה תצטרך להשיג בקשה
למשיכת נשמתך משם. מן הארץ. יש לך מישהו או מישהי שיבקש את
נוכחותך?", שאלה אריאל.

"כן, כמובן. אשתי. תמר. תמר כהן." המלים של מתי התערבלו זו בזו
מרוב בהילותן לצאת. "היא מיד תבקש להוציא אותי. כן. בטח. היא
אוהבת אותי. מאד."

"אנחנו נצטרך לקבל בקשה ממנה ישירות. אני מבינה שאתה מעוניין
לנסות להיות איתה בקשר? אתה מבין שהקשר הזה יכול להתקיים רק
בשעה שהיא קרובה נפשית למצב אלוהות? תחתום לי כאן שאתה מוותר
על חיסיון ועל זכויותיך במסגרת האמנה להגנת המת מפני החיים
הממשיכים. קצת יותר ימינה בבקשה, כן, בדיוק שם." מתי חתם את
שמו במקום שאליו כיוונה אותו אריאל בסבלנות, ויצא מן המקום
כשקראה בקול רם יותר: "הבא בתור בבקשה."

אריאל המשיך ללוות אותו, וענה לשאלות שמתי העלה: "אז מה קורה
עכשיו?"

"עכשיו אתה מחכה, עד שאלמנתך תגיע למצב שהיא קרובה נפשית
לאלוהות, ואז אתה נכנס למצב תקשורת איתה באופן אוטומטי, זה מה
שהיה כתוב בטופס שחתמת עליו בלי לראות אותו. ואז אתה מנסה
לשכנע אותה שתדרוש אותך בחזרה, משם הכדור כבר אצלה, ואתה רק
מחזיק אצבעות ומחכה."

"ומה זה מצב שקרוב לאלוהות? ואיך היא מגיעה אליו?", הוסיף מתי
לשאול.

"את זה ידידי" ענה אריאל, "תצטרך לגלות לבד", ואז לקח אותו
אריאל אל מקום סואן והושיב אותו על הקרקע "המתנה נעימה ידידי.
קרא לי אם תתחיל לראות דברים, או אם יהיה שינוי במצבך, או אם
סתם תחליט שאתה מעדיף למות. היה שלום בינתיים." והלך.




חגית בדקה את רוחבו של חדר השינה. שלושה צעדים ומחצית הצעד. גם
בפעם השנייה הגיעה לאותו המספר. אחר ניסתה למדוד אותו מרחק
בסרגלים של כף יד פשוקה מתוחה. קצת יותר משתים עשרה כפות ידיים
מונחות בזו אחר זו. והאורך, מהו אורכו של חדר השינה? חמישה
צעדים.  בדיוק כמו שהיה אתמול. ובדיוק כמו שהיה בכל חמשת הימים
האחרונים. וכמה צעדים זה יהיה אם תצעד עקב בצד אגודל. הגיעה
לשבעה עשר וחצי צעדים, וספרה עוד פעמיים כדי להיות בטוחה. אחר
כך השוותה בין גודל כף רגלה היחפה לבין אורך כף היד הפרושה.
זהים. רע מאד. משמעות הדבר שהיא לא יכולה למדוד גם בכפות ידיים
וגם בכפות רגליים, כי התוצאה תהיה זהה. היא מוכרחה לחפש תעסוקה
חדשה. דרך חדשה להעביר את הזמן. היא כלואה. כלואה.

חגית נעמדה מול החלון והסתכלה על החושך שהסתבך עם הערפל בחוץ.
חמישה ימים וחמישה לילות עברו. היא נאנחה. זה היה ניסיון
מעניין. חשבה אבל הוא לא הצליח. בכל ערב כששאלה את תמר האם
ללכת ענתה לה תמר שהיא לא מוכרחה, ובכל לילה היא חיכתה.
וחיכתה. אבל תמר כבר לא תגיע. מבחן הלילה השלישי עבר, וגם יום
נוסף שחגית החליטה להוסיף, רק כדי להיות בטוחה לחלוטין, גם הוא
עבר ללא סימן כלשהו. מחר בבוקר היא תשאל שוב אם ללכת, וכשתמר
תגיד לה שהיא לא מוכרחה, היא פשוט תיקח את עצמה ותצא.

הדלת חרקה, ונפתחה כדי סדק דק. מצדה השני תמר לחשה: "חגית, את
עוד ערה?" חגית ניתקה את עצמה מהחלון, וניגשה אל הדלת, פותחת
אותה לרווחה. תמר העיפה מבט אל הבוקסר שורטס והגופייה הלבנה,
ומיד החזירה את מבטה אל עיניה של חגית, מתעלמת במכוון מכל מה
שניתן היה לראות מן הצוואר ומטה. "רציתי להזמין אותך לשבת בחוץ
על המרפסת, אבל אני מבינה שכבר התארגנת לשינה." תמר נסוגה צעד
אחד לאחור והתחילה לסגור את הדלת, אבל חגית הקדימה אותה ויצאה
מן החדר. היא לא תיתן לתמר להתחמק בכזו קלות. "לא, אני דווקא
אשמח מאד לשתות. אדרבא."

חגית התעקשה להכין את התה שלה בעצמה, בעוד תמר מכינה לעצמה
קפה, ועמדה קרוב מאד לתמר, נותנת לה את כל האפשרות שבעולם לתת
רמז לכך שהיא מעוניינת, אך לשווא. פשוט טעית באבחנה, ובגדול,
אמרה חגית לעצמה כשיצאו שתיהן אל המרפסת שהייתה מוצפת באור
כוכבים, והתיישבו בכורסאות שיזוף שהיו פרושות ליד שולחן
הפלסטיק הגדול. היית צריכה לוותר וללכת כבר אחרי שלושה ימים,
כמו שהבטחת לעצמך בהתחלה.

"למה בעצם הגעת אלי?", שאלה תמר, שוברת את השתיקה. "לא שאני
מתלוננת או משהו. אבל חשוב לי לדעת. זה קשור לניר? או שהגעת
בגלל מתי?"

זה כבר לא משנה. חשבה חגית. שום דבר כבר לא משנה. מאוחר מדי.
אחרי שיחסים מתקבעים, אי אפשר להציג עובדות חדשות וליצור רושם
ראשוני מחודש. בכלל לא משנה אם אספר את האמת, או אם אמציא שקר
מתוחכם, לא תהיה לזה כל השפעה.

"אולי בגלל שנמאס לי לחכות מעבר לרחוב, כמו שעשיתי בכל ערב של
השבעה, מאז היום של הלוויה, ועד הבוקר שבו ראית אותי. עמדתי
שם, בצד השני של הרחוב, וליוויתי אותך, עד שגמרת לסרק את השיער
מול החלון, סגרת את הוילון וכיבית את האור." חגית הסתכלה על
תמר, חשבה רגע והוסיפה "ואולי בגלל שרציתי לראות מה קורה אחרי
שהאור כבה."

"למה?", לחשה תמר: "למה עקבת אחרי? ולמה רצית לדעת מה קורה
אחרי שהאור כבה?", חגית ניסתה לראות את עיניה בחושך, אבל לא
הצליחה. מה היא באמת רוצה לדעת? "בגלל שנגעת בי. אז, בבית
החולים. בגלל שאני נגעתי בך. בגלל שהיה באוויר בינינו משהו
שהוא טוב מכדי שנהיה רשאים להשליך אותו. כי היה שם משהו מיוחד.
משהו שלא מוצאים ככה סתם, ומי שמוצא אותו, אפילו אם זה בחדר
מלא במתים, לא מתעלם ממנו." חגית עצרה. הקול שלה התחיל לרעוד.
הייתה רק משמעות אחת לכך שהוידוי הזה נמשך כל כך הרבה זמן ללא
הפרעה מצדה של תמר, משמעות שהסתדרה היטב עם ההחלטה שלה לעזוב
מחר בבוקר.

היא ייצבה את קולה, כדי שלא ישמעו בו ניצני הבכי: "אבל עכשיו
אני יודעת שזו הייתה תקלה בתקשורת." היא קמה, ועמדה בין שתי
כורסאות השיזוף: "החלטתי לוותר על התה. אני מעדיפה לישון."

"אל תלכי." תמר החזיקה בכף היד שאחזה בכוס, והביאה אותה אל
שפתיה לנשיקה. "בבקשה אל תלכי." ואז הניחה את ידה השנייה במעלה
ירכה של חגית, אצבעותיה מתחילות לפלס להן דרך מתחת לבד של
המכנסונים "תישארי איתי הלילה. מחר בבוקר תחליטי מה את רוצה."


מה אני רוצה? אני רוצה אותך. רק אותך. אבל המלים נשארו מאחורי
הלשון, וחגית שמרה אותן שם גם אחר הנשיקה שמשכה ממנה תמר
כשכופפה אותה מטה אליה. זה לא היה זמן מתאים למלים כאלו.

זה היה זמן מתאים לאצבעות, וחגית ליטפה בקצה אצבעותיה את שערה
הקצר של תמר, מברישה ומעסה את עור הקרקפת תוך שהיא מנשקת אותה
עוד ועוד. היא אחזה באוזניה של תמר ומשכה אותן בעדינות, ואז
קיפלה אותן וליקקה את האזור הרגיש שמאחורי האוזניים, ועברה
לנגיסות קטנות לאורך הצוואר ועד לליקוקים בבסיס הצוואר. החושך
נראה עמוק יותר בתוך מפתח החלוק, מזמין ומפתה.

"את מרשה לי", חגית נשמה עמוק והתחילה שוב, בקול עמוק יותר:
"תרשי לי לפתוח את החלוק שלך?" תמר לא ענתה, אבל התרוממה,
והתחילה אט אט לפתוח את הקשר בחגורה שבחזית החלוק. מספר פעמים
תמר עצרה לשניות בודדות, הסתכלה לכיוונה של חגית, וניסתה להבין
בחושך מה תגובתה של האישה הצעירה. האם תירתע, האם תתחרט?

הקשר הותר, וחגית התקרבה אל החלוק, והסיטה את הבד לצדדים,
טומנת את פניה בחזה של האישה שמולה. אחר כך נישקה שוב את תמר,
אוחזת את ראשה בין שתי כפות הידיים, כאילו הייתה בובה חרסינה
שבירה, או חפץ יקר ערך. "אני מפשיטה אותך עכשיו", הודיעה בלחש,
והמשיכה לנשק, נשיקות בלשון עמוקה, סובבות בפנים השפתיים,
ובחלקן הפנימי של השיניים, מדגדגות עד שלא ניתן היה לשאת עוד
את הדגדוג שהפך לגירוי עז, ותמר ינקה את הלשון פנימה אליה.
ידיה של חגית ליטפו את הכתפיים מלפנים לאחור, מסירות מהן לאט
את החלוק ומרחיקות אותו לאחור עד שצנח מאחורי תמר, מלטף את גבה
ואחוריה בנפולו.

"כל כך יפה. כל כך." לחשה חגית ושוב טמנה את פניה בין שדיה של
אהובתה. אחר סובבה את ראשה, והניחה את אוזנה על בית החזה,
מקשיבה לפעימות הלב הנמרצות. לאן את ממהרת תמר? הלילה לא
יחמוק. היא הניחה יד אחת על בטנה של תמר, ואת השנייה מאחוריה,
וסובבה את שתי הידיים זו מול זו. בכל פעם שהגיע הסיבוב לשיפולי
בטנה של תמר הייתה זו עוצרת את נשימתה, והחזה שהתרומם בנשימה
הביא את פטמתה אל מול שפתיה של חגית, שלא אכזבה וליקקה את
העטרה.

"אני רוצה להראות לך משהו. תסכימי לי?", שאלה חגית. היא לא
חיכתה לתשובה, וסובבה את תמר כך שפניה אל הירח, וגבה צמוד לחזה
של חגית. תמר עדיין לא הספיקה למחות על הפסקת המגע, והידיים
החלו שוב לשוטט על גופה. חגית הניחה אחת מרגליה של תמר על
הכיסא, והעבירה את כף ידה בליטוף בגשר שיצרה הרגל, מתחתית בטנה
של תמר אחורנית לאורך החריץ ועד שאצבעה נחתה בגומה שבתחתית הגב
ולחצה עליה. אמת ידה השנייה הייתה מונחת מתחת לשדיה של תמר,
כשכף ידה אוחזת בנינוחות בשד השמאלי, מונחת ולא נעה. "תראי את
הירח שמונח לו בשבילנו בשמים. את רואה אותו? כמה שהוא יפה
ומדהים, טבול בבוהק ומעורפל ממתיקות." לשונה של חגית התחילה
לנוע בתוך אוזנה של תמר, מלקקת ועוצרת ללחוש עוד דבר שנזכרה
בו: "זו דיאנה של האלים, אלת הציד. ואת דיאנה שלי, אלת ירח
כסופה ויפהפייה שלי, כי צדת את לבי." ואז הצטחקה בקול נמוך
שהרעיד את תמר עד לשיפולי בטנה "תראי מה עשית לי, את גורמת לי
לדבר שירה. ועוד שירה בנאלית וגרועה."

חגית צנחה על ברכיה, ושאלה, חצי רצינית: "תרשי לי לעבוד אותך,
'אלוהיתי'?", תמר, שחשה כבר את הבל נשימתה של חגית על אזור
המפשעה החשוף שלה לא יכלה שלא להשיב בחיוב.

לשונה של חגית החלה לפלס דרך אל הקפלים שבין רגליה של תמר. תמר
ליטפה את ראשה של חגית, וזרקה את ראשה לאחור, רואה את הירח ואת
ההילה הלבנה שסביבו, מודעת לעור הברווז שהתפשט בגבה זרועותיה
וחזה ככל שהחום שעלה ממפשעתה התגבר, וחשה את הרכות הלחה
שבלשונה של חגית מלטפת את פנים שפתיה התחתונות, מרגישה את
התחושות מתחזקות יותר ככל שהלשון נהייתה חקרנית ומדוייקת יותר
עד ש "אוי, חגית. אוי. את בדיוק שם, בדיוק בנקודה. כן כן. אל
תפסיקי עכשיו לעולם. אני כל כך. הו אלוהים, כמה שאת עושה לי
טוב."

חגית לא הפסיקה ללקק, אך הוסיפה לקלחת הרותחת שתי אצבעות
שביצעו תנועה סיבובית בתוך הנרתיק, מבעבעות קולות מציצה
חלקלקים כשהן נכנסות ויוצאות ברטיבות המתגברת. בידה השנייה
ליטפה את אחוריה של תמר, וסובבה בעדינות את כרית האצבע על פי
הטבעת, מגרה ולא חודרת, גורמת לתמר לעצום עיניים מתענוג, ואז
לפקוח אותן כמעט קפואה ולקרוא: "הו אלוהים אישה. מה את עושה?"
כשהתחילה לראות את זוהר הירח מתפשט, ואלפי כוכבים הופכים
נוצצים יותר.

זה היה הזמן בו ראתה את מתי, עיתוי גרוע לכל הדעות. לראות את
בעלך לשעבר בדיוק כשאת על סף אורגזמה עם מאהבת חדשה יכול להרוס
לך את הכיף לחלוטין. וזה בדיוק מה שקרה לתמר. היא נחתה מהפסגה
שלה, וכאבה כל מטר מהירידה.

חגית שהייתה מאהבת עיקשת עמדה על שלה, והמשיכה לעסות ולפנק,
לעודד ולפתות, עד שתמר החלה להתרומם לאיטה שוב אל פסגה, שהייתה
אפילו גבוהה מזו הקודמת. תמר חשה את כל קצות עצביה מתמקדים
ומתלכדים כדי להגיע לנקודה אחת של סף פיצוץ ואז שוב הופיע
מתי.

הפעם מתי כבר היה יותר מוכן, וצעק לה לפני שיעלם: "אל תלכי, יש
לי משהו חשוב להגיד לך. תישארי איתי." תמר התנדנדה לרגע בין
התעלמות והתקפלות מפוחדת אבל הגוף כבר משך אותה לנקודה שאין
ממנה חזרה. היא הצמידה את חגית אליה, וזו במאמץ אחרון נתנה את
כל מה שידעה לתת, ותמר גמרה בקול תרועה רעידות וצמרמורות,
מתעלמת לחלוטין ממתי שהמשיך לזעוק "תבקשי שאני אחזור. אני
מוכרח שתדרשי את זה. אל תשאירי אותי לבד כאן."

גם בהילה של הרגע שאחרי, עדיין יכלה תמר לשמוע אותו, הפעם זועק
צועק ומקלל אותה על בגידתה "מה, את משוגעת שאת מתעסקת עם
הפוסטמה הלסבית הזאת?", כשעמדה לאור הירח וחיבקה את חגית,
ולרגע תהתה אם היא מאבדת את שפיות דעתה, או שייסורי המצפון
גורמים לה להזות את הדיבוק. "היה לך טוב?" שאלה חגית מתוך
החיבוק, ותמר ענתה לה בחצי חיוך: "שיגעון."

מתי מצא עצמו בחזרה במקומו הבוהק, כרגיל, והפעם כבר יכול היה
להבחין בתווי מתאר סביב קולו של אריאל. "אני מבין שלא צלחה
משימתך עם זו שהיית בטוח שתענה לבקשתך. הייתי יכול להסביר לך
מראש שמצב הנפש של אהוביך כאשר הם נוגעים בקרסוליו של אלוהים
אינו מעודד היענות לבקשות מסוג אלו, אולם חשתי שעליך להתנסות
בכך בעצמך לפני שתוכל להפנות עורף להבלי העולם ההוא."

מתי הסתכל בו בחימה, וניסה להתעלם מאריאל, שהיה מאושר מכך שמתי
כמעט מסוגל לראותו "זהו אות חיובי," הסביר אריאל: "בקרוב תהיה
כולך איתנו."

"אני לעולם לא אהיה איתכם. לעולם. אני אמשיך ואנסה לתפוש את
הבת-זונה. עד שתקרא לי לחזור לשם."

אריאל נשמע רגוע לחלוטין כשהשיב: "כבר אמרתי לך שלעולם זה הרבה
מאד זמן. אין בכך דבר. בין כה ובין כה הינך זקוק למעט נימוסים
ותרגול בעידון ביטויים בטרם תהפוך לאראל."

תמר וחגית צפו בירח עוד זמן מה, ואחר כך שאלה תמר: "את רוצה
להכנס הביתה?"

"כן. הביתה." ענתה חגית, ושתיהן פסעו לכיוון הבית החם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז בואו ונגיד
שמישהו הצליח
לעמוד על שלו...
זה לא קצת
כואב?

-אחד מפאלו אלטו


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/06 12:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה