שלושה סיפורים קטנים מהאוטובוס


1
"אתה חולה נפש, תגיד לי?" ליאת צווחה בתוך הפלאפון שלי, ואני
כמו אידיוט שמתי אותה על רמקול, ככה שזוג הזקנות והערס במושבים
לפני הסתובבו במיוחד כדי לתת לי מבט שממנו אפשר להבין רק דבר
אחד - אתה חולה נפש. הכי חולה נפש שפגשנו. על בליינד.
"ליאת, תפסיקי לצעוק" הורדתי אותה מהרמקול "אני הולך להתחיל
לכתוב. הפעם באמת".
"ואת החשבונות תשלם עם הדיו מהעטים? לא יהיה לך בכלל כסף לקנות
עטים! איך יכלת להתפטר? בן עשרים וארבע ועדיין נוסע
באוטובוסים!"
"אימא שלי צריכה לקחת ממך שיעורים".
"חכה חכה אתה חוזר הביתה, מה אני עושה לך". היא ניתקה.
הסתכלתי מהחלון, חולף מול סניף נוסף של אורנג'. איפה שלא
הולכים לאחרונה יש קרינה. כשעבדתי באורנג' עד לפני חצי שעה
אכלתי קרינה בכאלו כמויות, שברגע שהגעתי הביתה ומצמצתי,
הטלוויזיה הייתה נדלקת. עכשיו אני יושב באוטובוס, בלי עבודה,
עם פלאפון של הדור השלישי ושומע צפצופים. מה צפצופים. כאלו
ברורים וחדים שהופתעתי שאף אחד עדיין לא אמר לנהג כלום. חשבתי
לשאול את זוג הזקנות אם גם הן שומעות את זה, אבל גם ככה הן בטח
חושבות שאני חולה נפש, אז זה מספיק, ולא צריך להכניס גם
סכיזופרניה לעסק. המשכתי לשבת שם ולהקשיב לצפצופים האלו,
ולהשתגע מזה שאף אחד לא נראה כאילו שהוא שומע אותם.
האוטובוס נתקע בפקק בקינג ג'ורג', מטר מהתחנה שלו, וכל האנשים
שעמדו שם נראה כועסים ומצפים כאילו שזה משנה אם הם על האוטובוס
או לא כשהוא תקוע בפקק. פקק הוא פקק, ואין מה לעשות. מעניין אם
יש מה לעשות עם הצפצופים האלו, חשבתי לעצמי והסתכלתי סביב.
אולי זה בכלל מטען. האיש הזה באמצע עם התיק הגדול נראה לי חשוד
מייד ברגע שהוא עלה, אפילו שהוא ג'ינג'י. אף פעם אי אפשר לדעת
באמת. הרצתי תרחישים מסרטי פעולה על נטרול האויב ודמיינתי את
עצמי קופץ עליו, ומציל את כל קינג ג'ורג' מפיגוע. בזמן שניסיתי
לחשוב כמו ארנולד שוורצנגר האוטובוס סוף-סוף הגיע לתחנה שלו
והג'ינג'י ירד. דווקא הצפצופים המשיכו. אולי אני באמת חולה
נפש.

2
יש לי קטע כזה, לי ולמחצית מתושבי העולם, שכשאני עולה על
האוטובוס ומשלם לנהג, אני מייד חייב להשתין. לא משנה שדקה לפני
שיצאתי מהבית השתנתי, וגם עצרתי בשירותים של איזו מסעדה סינית
עם ריח של גוויות בחמוץ-מתוק כדי להשתין, ברגע שהנהג סוגר את
הדלתות ואני מתיישב ליד החלון, השלפוחית שלי אוטומטית נכנסת
לפעולה, ועד התחנה שלי אני שוקל לרדת לפחות אלף פעמים כדי ללכת
להשתין. שירותים באוטובוס זה רעיון לא רע, אבל אוטובוסים
עירוניים עמוסים גם ככה ותא שירותים לא ייכנס בין זקנות עם
שקיות, וחיילים עם תיקים של מטר על מטר. כשאתה בשירותים
ציבוריים אתה בטוח שהאיש שעומד מאחורי הדלת ומחכה שתצא רק מחכה
לשמוע פלאק ולגחך לעצמו ולחשוב שלו זה לא קורה. אני גם מרגיש
לחץ לסיים מהר, כדי שהוא לא יקפוץ מרגל לרגל ויאחל לי להיבלע
באסלה. ועכשיו אני בבריטניה הגדולה באוטובוס מלונדון לקנטרברי
ולרוקנרול האנגלי האגדי, ויש כאן שירותים נקיים ולא מסריחים,
ממש בתוך האוטובוס האדום הזה שבטח נוסע על תה וחלב. הבריטים
נראים מספיק מנומסים אז אפשר לבקר בשירותים בלי לפחד שהם
ייתקעו בך מבטים מצמיתים, דווקא חבל שעכשיו בכלל לא בא לי.
אולי בגלל שכאן משלמים לכרטיסן.

3
הראש שלי צמוד לזגוגית, ואני עוקבת אחרי הפס הצהוב שרץ מול
העיניים במהירות שעושה בחילה. אני כבר מכירה את הנוף בעל פה,
אבל דווקא את הסמלים על הכבישים אף פעם לא שיננתי לגמרי. אנחנו
עוברים נתיב כי הצהוב מתחלף ללבן מקווקו, ואני רואה שהאספלט
קצת סדוק. מזכרת מהקיץ. אנחנו מאטים, ואז עוצרים לגמרי. אני
מרימה עיניים ומביטה היישר לתוך השלט של זכרון יעקב. השלט לא
השתנה. אני כן. שלושת הנתיבים פקוקים בכל כיוון וכשהנתיב שלנו
מתקדם קצת, אנחנו חולפים על פני טויטה כסופה שנוהגת בה מישהי
שנראית לי מאוד מוכרת. אני מנסה לתפוס את הפנים שלה שוב, אבל
האוטובוס לא עוצר בירוק ואני שוב חוזרת להביט בפס הצהוב שנשאר
צהוב, ועדיין עושה לי בחילה. שמש של חורף מחממת לי את צד שמאל
של הפנים. אני מחליפה את הפס הצהוב בעצים ירוקים, ומתחילה
לספור תחנות שחשבתי שכבר שכחתי. אחת, שתיים, שלוש, דרך הדגן.
קצת לפני דרך הדגן האוטובוס נעצר וצופר צפירה ארוכה חזקה. שום
דבר לא זז. אני מביטה מהחלון ורואה אמבולנס, אנשים ופקק קטן.
אני לוקחת את התיק ואומרת לנהג שאני יורדת כאן. אין לי כוח
להישאר באוטובוס הזה. רגע לפני שאני יורדת אני מזהה את הטויוטה
הכסופה מעוכה לגמרי. "איזו תאונה, הא?" אני שומעת את הנהג
אומר. כן, הא.