עכשיו שקט. סוף סוף. עזוב אותך מהכסף, מהעבודה, מהתככים הבלתי
פוסקים , מהנסיעות המטורפות לכל החורים בדרום אמריקה והמזרח
הרחוק, מהילדים שהולכים לאיבוד בעולם או בתל אביב, תשאיר לי רק
את המרפסת. מצידי אתה יכול להצטרף. אני אגלגל את הצינגלה, אתה
תביא בקבוק יין אדום. כל יין שהוא לא יין קידוש יעשה לי את זה.
'זה הגנרל האחרון' הבטחת  'אני סוגר איתו ואני פורש'. יופי,
הגנרל האחרון ואתה פורש. הנסיעה האחרונה ואתה פורש. החיסול
האחרון ואתה פורש. הזונה האחרונה ואתה פורש. ומה איתי? האשה
הראשונה? גם ממני תפרוש מתישהו? או אולי תחזור אלי מתישהו? או
אולי תשאר איתי קצת מתישהו? תל-אביב שוכבת למטה לא מחוברת,
מלבנים מלבנים של גגות אפורים מכוסים בקולטי שמש ורהיטים
ישנים. פה ושם גינת ירק על אחד הגגות, נערה משתזפת, גבר שמן
בתחתונים על ספה שגמרה את תפקידה בסלון עם יד ימין ב"בוקסר"
ויד שמאל בגולדסטאר. כמו זונה עייפה העיר הזאת. זונה ארופאית
זקנה בארץ לבנטינית מושחתת, מנסה לקבל עוד לקוח לשרוד עוד יום.
אולי זונה לטינו-אמריקאית כמו איזבלה. ראתה הכל וממשיכה לרקוד,
מקומטת בחוץ אבל סקרנית וצעירה מבפנים כמו ילדה קטנה. מכל
האנשים שהכרת לי אני הכי אוהבת את איזבלה. איזבלה הזונה השמחה,
אזבלה הזונה המיוסרת. זוכר איך הגיעה אלינו יום אחד וסיפרה על
הקיטע שהתאהב באחת המדריכות שלה? איזה אור היה לה בעינים?
בעיניים שתמיד נראו לי כבויות ועצובות?
זה פעל עליה כמו קסם האהבה הפתאומית שצמחה שם משום מקום. איש
פוגש אשה בסתם מקום בסתם עיר בסתם עולם מחורבן, הוא מביט בה
היא מחזירה לו מבט, שניהם לא מבינים מה עובר עליהם ופתאום כל
העולם נראה להם יפה גדול ואמיץ. ממש לא יכולתי לעקוב אחרי
הספרדית הסלנגית שלה. צרורות צרורות של ביטויים ומילים כמו
מכונת יריה משומנת ומתואמת היטב. יש אנשים שמקנאים באהבתם של
אחרים ויש אנשים שאהבתם של אחרים מצביעה בפניהם על כך שהאופציה
קיימת, שככלות הכל החיים יכולים להציע גם יותר מסתם השרדות
יומיומית. אהבתי אותך באותו רגע. לא אמרת כלום רק הקשבת, ואחר
כך, לאחר שסיימה, הצעת לה כוס גדושה של קוניאק טוב, הנחת תקליט
ישן של שירי אהבה ישנים מהמולדת הישנה ונתת לה לבכות על כל
השנים האבודות, ועל כל הגברים האבודים על החיים והמתים,
האסורים והמעונים ועל הרפובליקה המחורבנת שלכם שנבנתה בגן עדן
אבל מתקיימת ברקטום של הגיהינום. שקט עכשיו על המרפסת ואתה בטח
בדרכך אל החנראל המחורבן מהרפובליקה המחורבנת בדרך לעוד עיסקה
מחורבנת, לעוד בונוס שמן שיבטיח את עתידנו הלא מזהיר בפנטהאוז
המפואר שבמרומי המגדל המפואר שמאכלס אותנו ואת שאר החלאות
שיודעות לגרוף כל כך הרבה כסף מבלי להציץ למטה ולראות את
האנשים שהבדיחה היא על חשבונם. 'אין צורך לנסוע אל הרפובליקה
הרפובליקה תגיע לכאן' אמרת לצעיר מיואש אחד שהתיעץ אתך אם כדאי
לו לשוב אל הוריו במולדת הישנה. שחרר אותי מהמגדל ותשאיר אותי
רק עם המרפסת. המגדל יעלם על יושביו ורק המרפסת תשאר תלויה
באויר מנותקת מכל החרא ועליה נשב אתה ואני עם יין טוב וסיגריה
מגולגלת היטב ונתפייס זה עם זו ולהיפך. נספר אחד לשני על
הנסיעות והבגידות, על הנקמות הקטנות והקטנוניות, על דברים
שעשית למען המדינה ועל דברים שעשית למען עצמך, על החיים ועל
המתים. אוי ריקרדו ריקרדו. כמו סיפורים מעולם אחר זה ישמע לנו.
אני אשמע על התרגילים המלוכלכים שלך, על הזונות והמאהבות שלך,
על העסקות והרציחות, קומבינה קומבינה, ואני אספר לך על הלילות
הארוכים בלעדיך ועל המנחמים הרבים שלי, על הצעירים והמבוגרים
אחד אחד, זיון אחרי זיון אתה תשמע ותחייך כאילו לא אשתך מספרת
לך את כל זה, כאילו כל זה שייך למישהו אחר לגמרי, משהו שקרה
בעולם רחוק והזוי כמו הערים הרחוקות וההזויות שבהן אתה מבלה כל
כך הרבה שנים. זוכרת את השנים שליוויתי אותך בתפקידיך. ניספח
כזה ונספח אחר. עוד קוקטייל, עוד התלחשות בפינה, עוד העלמות
לילית לאחר שיחת טלפון של מלמולים סתומים ולפעמים אריזה מהירה
וחזרה לארץ ללא פרידה. פעם אחת עם הילדים שהוצאו ממיטותיהם
באישון לילה. 'אין בית ספר מחר?' שאל מאיר בן התשע, 'לא, מחר
אנחנו טסים חזרה לחברים בישראל' ולא יכולתי להסביר לו דברים
שאני בקושי הבנתי. אתה בדרכך לגנרל האחרון, יוש כרגיל צולע
לימינך ואתם צועדים אל העסקה האחרונה שלאחריה נצטרך אתה ואני
ללמוד להזדקן ביחד כי לחיות ביחד כמו יוש ורותי מעולם לא ידענו
וכנראה לעולם לא נדע. יופי רנצ'וק. כל החיים האלה בעבור מרפסת.
אני מקנאה בזוג הזה הפשוט והטוב  הזה, בדרך שהם מתנהלים בתוך
החרא של המקום הזה תוך הבנה פשוטה שכל מה שיש להם זה אחד את
השניה ואחת את השני, משפחתם הקטנה ואהבתם הגדולה. ואיזה אהבה
יש לנו רני? מה נשאר לנו לאחר כל השנים וכל הנדודים? זכרונות
ומרפסת? רשימה ארוכה של נשים וגברים חיים ומתים חלקם נמוגו עם
השנים וחלקם נזכרים בשברי שיחות ובחלומות. 'אני אוציא אותך מזה
מריו' אתה צועק לפעמים בספרדית מתוך שינה ואני מיד נחרדת
וחושבת על מאיר שהיום אין לי שום מושג באיזה חור הוא מסתובב
ועם מי. החושך ירד וכבר לא רואים את קו האופק שמפריד בין הים
והשמיים. אם מסתכלים לכוון הים ומתעלמים מהזונה העייפה למטה,
שנרקבת כל לילה ומתחדשת כל בוקר, אפשר להזכר בקו האופק היבשתי
היחידי בכל הארץ, קו האופק שהיה אפשר לשבת מולו שעות מאחורי
מוסך המכונות החקלאיות בקיבוץ. שעות ישבתי שם בשעות אחר
הצהריים נמלאת באימתו המתוקה של המרחב הפתוח. רק שם בדרום אפשר
לחוש את המתיקות הזאת ושם, אחר צהריים סתווי אחד מצאת אותי
והעזת לפנות אלי בעברית מבולבלת: 'סה כומו פאמפאס פה, גראנדה'.
שאלתי מה זה הפאמפאס הזה ואתה ספרת לי על המרחבים הענקיים של
מולדתך הישנה, על גידול הפרות, על החוות הענקיות שממאכילות חצי
עולם בבקר משובח אבל ההכנסות מגיעות למעט מאוד אנשים, על זה
שזה לא יכול להמשך ככה שלכל כך הרבה אנשים יש כל כך מעט
ולהיפך. הוא מדבר הוא פה הוא קיים חשבתי לי. העברית שלו מצחיקה
אבל הוא חכם ואכפתי ויש לו קסם מוזר לאולפניסט שמי היה אכפת לו
ממנו עד לפני חמש דקות. כמה מים זרמו בשטפונות הבשור מאז הימים
המוזרים האלה. יקי חזר ממלחמת יום הכיפורים מעוך ושרוט, הלך
לרעות בשדות הקנבוס והאל אס די. צעירי המשק עסקו במסיבה בלתי
נגמרת עם המתנדבים והמתנדבות, אלכהול סמים וזיונים מסביב
לשעון. מוסיקה כבדה, לד זפלין, ג'טרו טול דיפ פרפל פינק פלויד.
חברים שלהם מתו חברים שלהם נפצעו, ראו את המוות בעינים הריחו
את בשר חבריהם השרוף בטנק. כוס אמק כל החרא הזה, לך תדע מתי
תתקע את הצ'וריסו שלך בפעם הבאה. וואלה מסיבה כזאת לא היתה
וכבר לא תהיה. אני לא נסחפתי לחגיגה, כאבתי את לכתו של יקי.
שילך להזדיין יקי (הרב ליאור ינקלביץ' בשבילך) והטריפים שלו
לפחות הוא יצא חי ובריא אם אפשר לקרוא לזה בריא. מעניין מה קרה
לשימי, או באשפוז פסיכיאטרי או גורו על איזה הר בהימלאיה. לך
תדע. את כולנו נשא הרוח את כולנו סחף האור המסמא של המזרח
הקרוב, הסמים הכבדים של המזרח הרחוק, היאוש הנוח של לוס
אנג'לס. היתי ילדה טובה ותמימה ריקרדיטו. התאהבתי בילד המבולבל
שהגיע מעבר לאוקינוס, לא ידעתי על האופריטור החלקלק שהולך ממני
וחוזר אלי כמו ספינה אל נמל הבית. ככה זה ריקרדיטו, כשהנמל
פנוי אז מגיעות ספינות זרות לעגון בלילות קרים וסוערים. כמו
שומרת לילה או אם מודאגת אתה מגיע לפעמים לבדוק שהילדה בטוחה
במיטתה, שהשקט נשמר ש"הכל בסדר". התפקידים התחלפו ושום דבר לא
בסדר. הילד המבולבל, הכואב, האידיאליסט, הפך לדג טורף בשרות
עצמו והמדינה בעוד שנסיכת הקיבוץ הבטוחה בעצמה נשארה תלויה
באוויר על גבי מרפסת. כמו בבית הילדים רנצ'וק, כשלבד ואי אפשר
להרדם, צללים כהים מזדחלים מתוך החושך הכפרי שבחלונות ה"בית",
אז מתחילים להשתולל. נוצות כרים מתעופפות, ציפות מתנפחות תוך
כדי ריצה לבלונים גדולים וריחניים, סבון נמרח לאורכו של
המסדרון הארוך, אולי תגיע אמא או אבא או שומרת הלילה ואנו
הילדים נזכה מהם לנזיפה וללטיפה בתנאי שלא רוצצו את גולגולתם
כתוצאה מהחלקה במסדרון הארוך של חדרי ה"ארבע בחדר" שבבית
הילדים. לא היה חסר לי כלום בקיבוץ. היה גג היתה מיטה, היה
אוכל וספר, שיר וחברים, דשא לשחק ובריכת שחיה, מטפלת עם מספר
כחול על היד והורים לשעתיים בערב ולצרכי בירורים עם המחנכת או
וועדת החינוך. לא חסר לי כלום היום. יש לי כסף פנטהאוז
ומכונית, ילדים משלי ומאהבים למשחק. אני מתעקשת עליך רני כי
מאז שאני מכירה את עצמי אתה היחידי ששיך רק לי. אתה הוא בחירתי
היחידה מאז ומעולם ואני לא אתן לך להתחמק לעת זקנה. סגור עניין
עם האלמירנטה, חזור הביתה, שב איתי על המרפסת ויחד נחשוב מה
הלאה, הכל פתוח. אפשר להפרד, אפשר להשאר על המרפסת ולעוף
לאיבוד, אפשר גם למכור את הבית, לקנות יאכטה ולסובב את העולם
רק אתה ואני על עשרה מטרים רבועים, או אפשר, אולי, לקבץ את
הילדים, לקנות בית בהרחבה החדשה שבמקום בו עמד המוסך הישן
למכונות חקלאיות, ולשבת כולנו מול מול המתיקות המפחידה והאין
סופית של המרחב הפתוח.