אז הנה אני שוב הולך
במסדרון המייאש הזה
אין לו סוף ולא דלתות

למה אני הולך?  כי הוא ביקש ממני
האיש של הגורל, מלפני כמה שירים

אני הולך כי הוא טוען שהפעם יש לו משהו
בשבילי, משהו טוב

אני ממשיך ללכת ופתאום נעצר...
אני נעצר כי מרחוק אני מבחין בדמות
במן דמות מוארת כזאת, כאילו עם הילה מסביב.
אני ממשיך להתקרב ומביט בה, עומדת, מסתכלת עליי
בעיניים יפות, אחת כחולה ואחת ירוקה.

ואז איש הגורל נוגע לה בכתף ופתאום היא מחייכת אליי
בחיוך קטן ואני נופל... לא, לא על הרצפה- עליה.
והיא תופסת אותי ואנחנו נשכבים מחובקים על השטיח
במסדרון, שפתאום גם יש בו דלתות, המון דלתות
בלי סוף.

איש הגורל אומר לי שתמיד הייתה מתחת לאף שלי
למרות שהיא טיפה גבוהה ממני.
ושוב, הוא מכבה את המקטרת שלו, מוסיף חיוך קל
וקריצה, ונעלם.


הכל שליו עכשיו.