הוא נשק למצחי פעם אחר פעם ואני לא הפסקתי לרעוד.    
"תקשיבי לי, אני לא יודע מה יהיה בסוף הטיול הזה, אני אלך
לדרכי ואת... (ואני מה? אמשיך כאילו כלום לא קרה פה? כאילו לא
פגשתי את אהבת חיי?) ...לדרכך, אני לא מבטיח כלום ואני לא רוצה
שאף אחד יפגע". (שורה תחתונה בבקשה).  "טוב", אמרתי ועמדתי
לחזור לחדרי. (נראה לכם באמת?) הוא החזיר את פניי וליטף אותן
בעדינות שגרמה לי כמעט להזיל דמעות.
תוך שבריר שניה, מבלי שהייתה לי הזדמנות להגיב, מצאתי את עצמי
מנושקת ע"י הבחור שכל מה שרציתי להגיד לו מאז נפגשנו לראשונה
זה שאני אוהבת אותו ולא אכפת לי שאני לא מכירה את כל סיפור
חייו.
הוא נשק לי בעדינות, בתחילה הייתה זו נשיקה איטית שהפכה לנשיקה
סוערת, מלאת תשוקה ואוהבת. לא הרגשתי את רגלי, פשוט ריחפתי לי
באויר כמו לא מבינה מה קורה לי.
שפתינו נפרדו (בטח שלא מיוזמתי) ונצמדנו בחיבוק צמוד ומשתוקק.
לא ראיתי כלום מאחוריי כתפיו אלא רק כוכבים- הרגשתי שאני לא
כאן, זו לא אני. "הייתי חייב לעשות את זה"- הוא לחש באוזני.
"אני שמחה שעשית את זה"- עניתי לו, כמעט בלי יכולת לדבר.    



שנה אחרי, מגוללת את כל הסצינה שוב ושוב בראשי ובוהה בחלל
האויר כלא מאמינה כאשר רק משפט אחד יוצא לי מהפה- "אני רק בת
17, איך זה שאני סובלת כ"כ הרבה"?




הערה: מחברת היצירה מודעת לחלוטין לרגשנות המוגזמת והמופגנת
הבאה לידי ביטוי בטקסט ורוצה להבהיר שגם כאלו רגעים יכולים
לקרות במציאות. אלוהים עדה.