קיימת בנו שאיפה כמיהה להיות "אור לגויים"
חכמים, בעלי מוסר, אוהבי אדם, נאמנים ונאים.
אך בדומה לנחל אכזב, שבקיץ איננו זורם
מעט מכל תכונות אלו  מופיע, "עור קורם".

עת אסון קורה וצרה לנו שורפת כגחל
זורמים הרצונות  לעזור כמים בנחל.
אין עוד עם מדינה עם כל כך רצון לתת
להציל להושיע אזרחיה, ממש למופת.

וכך בעת של כאב אנו מיוחדים וגאים
השאיפה מתקיימת, אנו "אור לגויים".
מה דרוש שנהיה כך בכל הימים
מוואדי יבש, לנהר זורם עם חיים?


                                           
                                                       
י.ר