בדמי ימיה, היא פרקה את לבבה,
כה נחושה אישה יפה חסרת הצדק.
היא שוב פנתה אל העוצמה בנשמתה,
אך העוצמה עם הזמן רק מתגמדת.

היא סיפרה את יגונה בשיר ופרוזה,
היא התעמתה עם מצבי אדם שחי.
היא שפכה את יאושה על עלה כותרת,
הוא כה אמיץ, הכל אגר ולא נפל.

ואז ברגע היא נפחה את נשמתה,
והעלה ,שבר גבעול כמתאבל.
וצפריר כסופה נשא אותה,
והעתיד עליי לוחץ, אותי כובל.

מיתה יפה הייתה לאשת חיל.
וברגעים הכואבים לפני פרידה,
היא חייכה ותחבק יום וליל,
ואז פנתה לדרך המיתה.

ושוב אני האחרונה נשארתי,
להמשיך במסורת הנצחית.
לחיות חיים לבנות עולם בשביל הלילה,
לבנות עולם בשביל הליל בשביל חיים.