הוא שוב פעם אומר את המשפט
שגורם לי להרגיש כה מיוחדת.
אף אחד לא רוצה לבד,
ולפעמים קצת לבד זה די בסדר.

הוא שוב פעם מביט בי באותו מבט,
שגורם לי להרגיש כל כך יפה.
אף אחד לא אוהב לבד,
אבל לפעמים לבד זה קצת אחרת.

אני שומעת אך לא מקשיבה,
אני בוכה גם אם לא רואים דמעות.
אני דומה קצת לא דומה קצת דומה,
אך הוא לא יכול ולא רוצה לראות.

אני צועדת בדרכים עקלקלות,
אני מודדת צעדים בכל שלב.
אני שולחת מסרים אל החולות,
אני כואבת את הכאב שכבר חלף.

ועם הזמן אתה מבטיח הבטחות,
כולי תקווה שנכזבה כבר פעם.
אני פונה, קוראת אל החולות,
מבלי לחוש, לראות, לבכות, מבלי לדעת.