האחים שהרגתי חוזרים אלי כל לילה, לבקר אותי בחלומי, עלילה
שונה כל פעם, אבל אותם אחים, האחים שהרגתי. ביום אני עייף, חצי
בן אדם מעשן חצי סיגריה ומשליך אותה מחלון המכונית, סוגר את
החלון כי קר. שם דיסק, שומע חצי שיר ומחליף, שם דיסק אחר, שומע
רדיו ומעביר תחנות, מכבה, מדליק ומכבה. מגיע לעבודה, מעביר
כרטיס והמכשיר מברך אותי לשלום, וגם אני מתעניין לפעמים
לשלומו, וככה אנחנו מנהלים דו-שיח קצרצר, דומה וכמעט זהה לדו
שיח של אתמול, ולדו-שיח של שלשום, וסביר להניח שגם מחר הייתי
מנהל איתו את או את אותו הדו-שיח אלמלא היה זה חג. יוצא
מהעבודה ומעביר כרטיס, המכשיר מצפצף לי "להתראות" משתדל לחייך
אלי למרות שהוא יודע, שמחר אני לא חוזר.

האחים שהרגתי מעירים אותי כל לילה בצרחות ייסורים הנמשכות שעות
ארוכות עד הרגע בו אני פוקח את עיניי. רק קצב פעימות ליבי,
הזיעה הקרה המכסה את גופי, וידיי הרועדות יכולים להיות לי
לעדים לזוועות אותן אני חווה כל לילה. רק אלה ידעו, רק אלה
יכירו את האחים שהרגתי. חצי פרוסת לחם מברכת אותי לבוקר טוב,
בחצי חיוך תמים, אולי מתוך רחמים, וכמה זה כבר יכול להיות עצוב
כשחצי פרוסת לחם מרחמת עליך, אז אני מביט בה, מברך אותה חזרה,
ולוגם מהקפה, ומביט בה שוב, בשקט. שנינו לא ממש מדברים, אולי
כי אין לנו הרבה מה להגיד. אז אני יוצא מהבית ומברך את תיבת
הדואר "חג שמח", לא מזמן נפגשנו לראשונה, בדיוק כשעברתי דירה,
חצי כדור הארץ שמאלה, קומה רביעית דירה תשע. חג היום, אני קונה
פרחים, לא בשבילי, בשבילם, כי חג היום ואין עבודה, ואין משהו
יותר טוב לעשות, ועדיף לקנות גם סיגריות, קופסא אפילו שתיים,
שיהיה. חג היום ואין משהו יותר מעניין, ואני חוזר לאוטו ומניע,
וההגה שלי צוחק עלי "עוד פעם פרחים?,"  אני לא מתייחס אליו, אז
הוא מתעצבן ומתחיל לרעוד, ככה הוא, עדין כזה, ישר חוטף לי
התמוטטות עצבים, אז  אני מרפה ממנו את האחיזה, מעדן את המגע,
שיירגע קצת, שלא ירגיש לחוץ. הגענו.

אני נכנס לבית הקברות ושם כיפה, מרכין ת'ראש ומתחיל ללכת, יעד
ידוע, יעד קבוע. יד שמאל מחזיקה פרחים יד ימין בכיס, עכשיו
תורה לנוח, כי היא נהגה עד לפה, אבל ליד שמאל לא אכפת, היא
אוהבת להניח את הפרחים, היא תמיד מניחה אותם. ככל שאני ממשיך
לצעוד השביל הופך צר.
"אני לא יודעת מי מהנדס את המקומות האלה, אבל חייבים לתפוס
אותו לדיבור." ממלמלת נעל שמאל. השביל הופך צר יותר ויותר,
ונעליי מתווכחות מי תלך במרכז השביל, ובדיוק כשאני חולף על פני
לוויה של מישהו אחר, נעל ימין דורכת על נעל שמאל, אני נופל,
כולם צוחקים, ולי יש מצבה תקועה בצלעות, וזה כואב וקשה לי
לנשום, ולא עוזרים לי לקום, אני מתנקה ומתנצל שהפרעתי, ואני
ממשיך ללכת, ועדיין קשה לי לנשום, ואפילו יורד לי קצת דם, אבל
זה לא חשוב, מה שחשוב זה שלא קרה כלום לפרחים, ויד שמאל גאה כי
היא לא עזבה אותם במשך כל הנפילה, ובגלל זה השיש פגע לי במצח
או שהמצח פגע לי בשיש, לא יודע בדיוק, רק זוכר שמשהו פגע במשהו
ועכשיו יורד לי קצת דם, אבל זה לא חשוב. הגענו.

אני יושב, אותה תפאורה, דז'ה-וו של דז'ה-וו של דז'ה-וו,
אחד-עשרה פעמים בערך, על כל פעם שהייתי כאן על כל פעם שראיתי
את המזרקה, הדשא, האבנים... ויד שמאל מזדקפת ומניחה את הפרחים
בטקסיות, ויד ימין מתכווצת לאגרוף, קשה לה, אני יודע, יד שמאל
לא ממש מבינה בזה, אז רע לה פחות.

האחים שהרגתי בוכים לי כל לילה, ואני בוכה איתם, והכרית שלי
בוכה כנראה גם היא, כי היא תמיד מלאה דמעות בבוקר, והיא תמיד
אומרת שנכנס לה משהו לעין, ובגלל זה היא דומעת, אבל אני יודע
שהיא משקרת, ולכריות אין בכלל עיניים. אני שוטף פנים, אבל אל
מביט במראה, כי אין מה לראות שם, לא בשנה האחרונה לפחות, אני
לא מביט בה והיא לא מביטה בי, "ברוגז" שמקורו לא זכור לי, אבל
מי אני שאטרח לברר.