מיכאל שלי נולד ב-2001- 10-14
ילד שמנמן וחמוד.

ישבנו בחדר הלידה.
הסתכלנו על הקירות הלבנים שהיו מלאים בתמונות של תינוקות
שנולדו במחלקה.רופאים בחלוקים לבנים ופנים חמורות סבר הסתובבו
להם בין המיטות, ואחיות ומילדות הקרינו במבטן הנעים תחושות של
חום ונתינה.
אני שרתי לעצמי "כמה פעמים ספרת עד 10 ?כמה פעמים? ושום דבר לא
קרה..."
בבטן של נירה היה עובר גדול ושמנמן שלא רצה לצאת לאוויר העולם,
בכל אופן לא מיהר עם זה... עובר עיקש,אסרטיבי. פאולינה המיילדת
אמרה "שאם הוא לא יצא בקרוב נצטרך לחשוב על דרכים נוספות לזרז
אותו. אולי זריקת פיטוצין, אולי ניתוח קיסרי, מדובר בעובר גדול
או גדולה" היא חייכה, מכבדת את בקשתנו לא לדעת את מין התינוק.
יש אמרה סינית שאומרת "כשהזרע לא מוגדר - יש לו פוטנציאל אין
סופי"
בינתיים, בציפייה לצירים ממשים המשכתי לשיר לעצמי ולספור בלב.
כל החיים שלי  אני שר וסופר בלב:
כשנולדתי- יצאתי מבטן אימי בבכי עז שנמשך מספר דקות לפי האגדה
או מספר שניות לפי המציאות. בכל אופן אימא שלי הייתה מבוהלת
למדי, אבל התרצתה לאחר שהמיילדת אמרה לה שמדובר בשירה ולא
בבכי... אין כמו אימא.
בכיתה א'-הלכתי עם אימא ואבא לבית הספר וכל הדרך שרתי בלב
"שלום כיתה א'" אימא ואבא לא הבינו שהתקשיתי להיפרד מהגן
והתכוונתי להגיד שלום לכיתה א'-להתראות, ביי, רוצה את הגננת
לאה, אבל בסוף אתם יודעים-שרדתי.
בתיכון-שרתי למורה שלי להיסטוריה "לו היית קצת פחות המורה שלי?
לו היית קצת יותר נערה שלי? הייתי מראה לך מיהו הילד הכי מפותח
בכיתה..." בנוסף הייתי סופר את המבטים שהחלפנו בזמן השיעור
ובהפסקות. מאוד מאוד אוהב היסטוריה.
בצבא, בלבנון-שרתי בלב כל פעם שהייתי שוכב במארב. הייתי שוכב
מאובן, מבטי צופה קדימה אל עבר החושך ושר שירים של חיילים
במארב "רד אלינו אווירון - קח אותנו ללבנון - נילחם בשביל שרון
- ונחזור בתוך ארון", לאחר ההיתקלות הייתי סופר את המתים.

פתאום, שמעתי את נירה צועקת בכאב למיילדת "פאולינה, אפידורל",
היא קיבלה צירים חזקים ותוך שעתים ילדה את מיכאל. תינוק חמוד
ושמן, אח לאוריה שציפה לו בכיליון רב.
אני שרתי לי בלב "כמה פעמים אמרו לך שאימא שלך היא אימא  שלך?
ומי הכי אוהב אותך? "