[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פרפר כחול
/
האמפטי- דאמטי

משב רוח קריר חדר אל החדר, ניטח בפניו של ביל, מעלה בעיניו
דמעות קטנות של בוקר. אבל אולי לא היו אלה דמעות של סתם, אולי
הפעם אלה היו דמעות אמיתיות, כנות, מהסוג שלא בכה מאז יום
הולדתו העשרים. הוא נזכר במתנה שקיבל מחברו הטוב ביותר,
האמפטי- צניחה חופשית. התמונה חזרה ועלתה בראשו: האמפטי והוא
קופצים מהמטוס. לאחר שניות אחדות ביל פותח את המצנח, אבל המצנח
של האמפטי לא נפתח. אחרי שסיימו להדביק את האמפטי בדבק מגע,
ביל נזכר ב"סיפורי אמא אווזה" שאמא שלו היתה נוהגת להקריא לו
כשהיה בן שלוש.

"האמפטי- דאמטי על הגדר ישב,
האמפטי- דאמטי נפל והתפוצץ.
כל סוסי המלך וכל פרשיו
את האמפטי- דאמטי לא יכלו לשפץ."

אבל את האמפטי של ביל כן הצליחו לשפץ, וביל ראה אותו רק פעם
אחת מאז. הוא יצא מבית החולים, דוחף את כסא הגלגלים של האמפטי
לכיוון היציאה. הוא נזכר כיצד הוא תהה, בפעם המי יודע כמה, למה
קוראים להאמפטי ככה. אבל בפעם האחרונה שביל שאל אותו את זה,
האמפטי אמר לו:
"סליחה?!",   וזו היתה כזאת "סליחה", שביל לא העז לשאול יותר.
מאז, ביל הספיק לנסוע ללמוד שירה באיזו שהיא אוניברסיטה
באנגליה, ומאז הוא לא שמע יותר מהאמפטי. לפני כמה שבועות הוא
קיבל אי- מייל מידידה שלו, דונה, שאמרה לו שהיא פגשה אותו כמה
ימים קודם לכן, ושהוא עדיין בכסא גלגלים, עם 99.9 אחוזי נכות,
ושהוא כל כך חולה שהוא בקושי יכול לאכול לבד. אפילו לדבר איתה
הוא בקושי יכל לדבר. אבל לביל לא ממש היה אכפת. היה אכפת לו
מעצמו. ומצבו לא היה משהו בכלל. מאז ומתמיד הוא היה לוזר- כבר
בגן הוא כל הזמן היה נותן לילדים האחרים לשים לו חול במכנסיים
ולדרוך לו על הסנדביץ' ריבה. ביסודי הוא תמיד היה כשלון, מכל
בחינה, עד שאמא שלו מתה, כשהיה בן אחת- עשרה, והפסיקה להגיד לו
את זה. אבל אבא שלו, איתו הוא גר עד שהיה בן עשרים וארבע ונזכר
לעזוב את הבית, לא היה טוב בהרבה מאימו. הוא תמיד היה מבקש
ממנו להוריד את הזבל, כי "לפחות את זה תעשה בבית הזה. את אמא
שלך כבר הרגת, כל כך הרבה אכזבה גרמת לה, עד שהיא התפגרה,
הכלבה!" היה צורח עליו, וביל היה יורד מייד, לא שוכח לטפטף מיץ
זבל על כל המדרגות בדרך. בתיכון לא הייתה לו חברה, ובעצם אף
פעם לא הייתה לו, ובאוניברסיטה כל החברים שנשארו לו צחקו עליו
שהוא הומו, בגלל שהוא למד שירה. גם בשירה הוא היה גרוע, ולא
הצליח למצוא עבודה. עכשיו הוא בן 35, רווק, כמו תמיד, עדיין
בתול ומובטל. ואז, בא התפוז. התפוז ברח מביל, רץ לו מסביב
לערוגת הצמחים הטורפים, שניסו לנשוך לביל את האצבעות ברגליים,
אבל ביל בעט בהם במרוצתו, צורח לעברם: "הנה לכם, פראיירים!!!
ככה אתם חושבים שאוכלים את ביל מקביל?! לכו לעזאזל, אוכלי
נבלות!!!". הוא נתקל בבחורה העירומה ששכבה על הקרקע הסגולה,
מנופפת לו עם אצבעותיה העקומות, שביניהן רק הזרת היתה ישרה
איכשהו. המזלגות הכתומים בלטו מתוך הקרקע כמו נחש שפיחלצו
אותו, והקולות הלוחשים "ביל... בוא אלינו... הקפה מתקרר..."
הלכו והתקרבו. ביל נשכב על מיטתו הרעועה, בחדר המלון הזול,
(שכדי לממן אותו ביל היה צריך לשיר ברחוב חמש וחצי שעות), צוחק
צחוק מטורף. ידו נשמטה לצד המיטה, נפתחת, שומטת מתוכה את המזרק
המשומש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שאלה: האם זה
שמאשר את
הסלוגנים מבין
את הסלוגנים
שהוא מאשר?

או שהוא מאשר גם
סלוגנים חסרי
פשר כדי שנחשוב
שאם אישרו אותם
בטוח הם אומרים
משהו או שהם
מצחיקים בטירוף
ואנחנו פשוט לא
הבנו?

או שסתם הוא
רוצה להראות
מתוחכם.


שאול המשורר
בייאוש עמוק
רוצה תשובה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/00 5:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרפר כחול

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה