ללא שם, זה רק אני.
רושם את תחושותיי, כך ללא מטרה, בצורה שתמיד רציתי, זורק
רעיונות, שורות, אני רוצה להחזיק את הראש כל כך חזק, אני רוצה
לבכות ולא יכול, מתחפר בתוכי בכל פעם שאני שומע לחשושים, זה
ודאי זמן טוב לראות את השמש, תמיד בסדר, אני אשתחרר, ואוכל
להיות נאהב, זה מה שחסר, האם עצים הם תמימים?, האם חולות ים
הם נדושים?, ומה לגבי שקיעות?, כמה פעמים נשתמש במילים האלו?,
אנו מתים, נמאס לדבר ברמזים, צריך להגיד במילים מה שמרגישים,
בשפה לא רהוטה, לא תקינה, לא עיקבית, להיפטר מהכל, אפילו
מהדברים שאני לא מבין, להיות נהיליסט לשעה, מאוהב במילים
עקומות, חדות מעוגלות, כמו שקדים מצופים שמרציאנו מוכר בכיכר,
ואז כוס רוזאטה צוננת ונשימת הים התיכון והכל בסדר, אוסף של
ניגודים, כמו קובייה הונגרית בידיו של טיפש שלא יצליח אף פעם
לרצף צבע אחד, אני צריך ריגוש מיני, זו תרופה טובה, ואחר כך
ירצחו אותי, אני כותב להירגע, להישאר ער, להרגיש יוצר, אני רעב
והפעם זה לאוכל, ואז מקצבים, של תופים, ושל כאבים ולחצים,
ותחושות עמומות מדומות, שעולות אל נימי העניים וגורמות להם
להרגיש מובלטות בצורה קיצונית, ואל תיגעו בורידים בזמנים כאלו,
זה לא נעים, נכנס מתחת למיטה, מתקשר לאנשהו, מחפש את החיפוש,
ו...אנשים הם חזירים, אני כמעט בטוח בזה, אני גם, לפעמים,
מתנהג כמו שאני לא רוצה להתנהג, בועט בדלת, יוצר בה חור, ואימא
מכסה עם פרחים ממחושבים, ועוד מוסיפה קצת בשביל האיזון.
וככה אני מרגיש עכשיו, זה אני בחלק מין הזמן, אוסף של רצונות
שרוצים להתנקז לצינור אחד. איזה הסבר ילדותי, לא
עמוק, לא מספיק חודר למטה, כמו שאומר המטפל, והוא צודק, ברוב
הזמן, ואולי כמעט בכל הזמן, ייקח לי זמן עד שאני אהיה קצת
צודק, בינתיים אני שותק, ומקשיב, לכל אחד, אפילו לטיפשים,
לחכמים, לאינטיליגנטים, לחרמנים ברשת, ולמחפשות ב- ICQ ,
פוליטיקאים סוטים, מנחים מרושעים, קציני מילואים מבולבלים
שבאים להעביר את הזמן, זורקי אבנים, תולי כרזות, בעלי זקנים
וציציות, מחרחרי הפגנות, חובבי לינצ'ים, אנסים, רוצחים, ילדים,
זמרי חתונות, תקליטנים, בעלי קיוסקים, אוספי עגלות, אופים,
מלצריות, מנקי רחובות, שוטרים אלימים מטעמי תענוג אישי פרופר,
אנשי סאטירה מגוחכים, למשוגעים עם תעודות, לרופאים שלהם,
לימנים ולשמאלנים ולאלו שבמרכז המפה, למסודרים, למפוזרים, נהגי
מוניות, בעלי תאגידים, עשירים, עניים, בינוניים, למוכשרים,
לאלו שפחות, נשואים, בודדים, נשואים ובודדים, ובעיקר
לפסנתרנים נוגים, מלטפים, מדברים,
ואז אולי אני.....כבר לא אדע כלום, אדע רק להרגיש טוב.
ואז אני יודע ש.....
אני לא באמת רוקד, רק שט, נעמד בצד, קיר מכוסה לוחות עץ זולים
בצבע אגוז, כמו בפאב אנגלי, תמונה של הולל ארכאי, זה רק אני,
כאן על מרצפה לבנה, ותבליט של חברת בירה גדולה, מול פסל של
אונייה, עם מפרשים מנייר, ותורן עץ דק, ואשנבים קטנים שיכולים
לשמש קנים לנמלים.
יש כאן חמימות של בית שימוש, אני אוהב את זה, שם אפשר לנוח,
לנשום במידה שאין תור. הגעתי לבד, סתם כי בא לי, סביר להניח
שגם אלך לבד, המקום כמעט ריק, מוסיקה מחורבנת, טלביזיה שמשדרת
MTV , מלצרית עם תפריט, חולצה רקומה ונעלי בד, מקועקעת BADLY
DROWN BOY וסכין אדומה, מדשדשת בתוך רצפה מאובקת ומפויחת, ניגש
למכונת תקליטים מיושנת, סוקר ובוחר רצועה ישנה, תקליטון שחור
מונף ביד מתכת דקה, מונח ונדקר על ידי מחט החיים, צלילים חמים
בוקעים מגיטרת FENDER 67 , אקורדים מינורים ומילים דביקות, אני
מדביק שפתיים אל דופן הכוס, ומחכך את הגזים הצהובים בתחתית
לשוני, ונותן לסחף קר להזין את רגשותיי, אוטם תאי צפייה, סוגר
רשתיות, וחוזר אל המקלדת לכתוב שורות לא ברורות.
|