נראה לי שרסיס לא מזוהה פער לי קרע בריאות, והן מחרחרות
ומתמלאות בנוזל בלתי נראה, אני בטוחה כי אני מרגישה איך אני
מכניסה אוויר ואף פעם לא מצליחה להרגיש שאני באמת נושמת.
כואב לי, סוג של כאב עמום אבל בתעודה מוגברת.
פשוט כואב לי, ומרגישים את זה עם כל נשימה, נשימה שמרגישה כמו
אותה נשימה שקדמה לה, פעולה ממושכת ללא גמול.
אני לא נושמת, אני מרגישה שאני לא נושמת.
אפילו אם החזה שלי זז למעלה ולמטה, אז מה אם הוא זז למטה
ומלמעלה , זאת לא אני שמזיזה אותו אני עסוקה מדי בלהסתכל קדימה
ולהכריח את עצמי להתנהג כרגיל.
אני בולעת אותו, את האוויר, ובדרך גם תוקעת אצבע בנקב, והאצבע
טובעת בעיסת רקמות שמדגדגות אותה וגורמות לי לעוות את השפתיים
לצורה של חצי חיוך.
חצי חיוך, זה בערך כל מה שנשאר ממפגן ההבעות הגרנדיוזי שפעם
היה בבעלותי, הוא נעלם ברגע שהרסיס פצע אותי, אני חושבת שבריאה
השמאלית, קרוב ללב אבל לא ממש.
נשארה לי את אותה ההבעה מהרגע שבו נוצר הקרע, הבעה של כאב עמום
מעורב בדאגה, אבל גם אדיש קמעה, אחרי הכל הריאה שלי נוקבה
בשעה שנימנמתי.
אני מנומנמת רב הזמן, גם כשאני נרדמת אני לא בדיוק ישנה כי
החירחור עושה לי צפצופים באוזניים של אוניות מעבר לים.
בכלל, החירחור הזה זה משהו שקיים בתדר שרק אני שומעת, אני
יודעת כי אני תמיד מתלוננת עליו אבל אף אחד לא מבין,
כנראה שאף אחד גם לא שומע.


מטפטפת אבל לא בדיוק נוזלת, כי יש לי אצבע בריאה.
נושמת לא נושמת,
ערה לא ערה,
משחקים של אור וחושך עם שמש מקרטון וירח מבד.

כל הדברים ההם מודבקים טוב טוב בפיסות של עור ורדרד, מפוסקים
מגוון נמשים.