בואי נשחק משחק של אומץ. ולא בשביל הכאב. ובלי לדבר על המוות.
רק כי הוא פשוט כל- כך.
שמתי את ידך בידי. אני אולי שלך, את לא שלי. התער בידך השנייה.
בלי אהבה ובלי שנאה. בלי להתרגש ולרעוד. אני יודעת שאני אנצח,
אני יכולה ללכת יותר רחוק. אני רוצה לראות את החיים, הפעפוע,
האדום המתריס. מה לזה ולסוף? רק חריץ. רק הצצה. משחק של אומץ,
מי תיסוג ראשונה? לך זה לא יכאב, מה אכפת לך, אם כבר הגענו עד
לכאן.יש הכל מן המוכן. יש סכין ויש אותי שאת מחזיקה. ואת לא
צריכה לעשות יותר מדי, רק לחתוך, טיפה. אולי אני אמשוך מזה את
ידי? למה את מפחדת לפני שהתחיל? אני לא רוצה לנצח אותך או
אותי. אני רוצה להרגיש, לפחד, להתקפל. אבל לא כל- כך מהר. לא
לפני שאני אברר. כי לא יכול להיות שאני רק קליפה. ואולי אם אני
אראה שיוצא ממני משהו, אפילו בזרימה דקה. אני לא יכולה לבד, כי
אז זה לא משחק. אני מבטיחה להפסיד אם תהיי מספיק חזקה. בסוף
אני אפחד, אני מבטיחה. אם רק תסכימי, שזה אומר לקבל אותי כמו
שאני. ואיך יכול להיות שאת חושבת שאת מגנה עלי, עם מבט כזה,
מתנשא, פטרוני? כדאי לך לנצח, אני אתן לך משהו בתמורה. אני אתן
לך ללכת, אם תתני לי שלווה. הלוואי והיית מנצחת, אבל לא יכולת,
כמובן. אני לא רוצה לנצח, אני יודעת שהפסדתי מזמן. |