קבענו להיפגש בתחנה המרכזית. נסיעת האוטובוס היתה קרירה
ושותקת. קרני שמש של חורף חדרו אלי מבעד לחלון והכל היה ירוק,
רטוב, חדש, שונה ומוזר, כי מזמן לא הייתי שם. פגשתי אותה.
זוהרת כתמיד, בבגדי חורף שלא נראים טוב רק עלי. התכנית כבר
הייתה כתובה. היא הובילה והלכתי אחריה, ככבשה צייתנית ושבעת
רצון. כובע צמר וצעיף ששובליו מתנופפים לעברי. שתינו כפופות
קלות כנגד הרוח.
"ממש נחמד לראות אותך", אמרתי ברגע שעמדנו אחת על יד השנייה.
היא הסתכלה לרצפה ולא חייכה. ניערה קלות יד דמיונית מהכתף שלה.
ואני, נדחפתי קלות לאחור.
זה לא שתמיד היינו ככה, חשבתי לעצמי עת המשכנו לצעוד במעלה
ההרים המושלגים של החברות שלנו. זו רק תקופה, וזה עובר, כי
לפעמים הכל יציב ובריא. והיא חשבה עלי בחזרה, את לא רואה שאת
מפריעה לי לטפס?
אם את לא רוצה אותי יותר, למה שלא פשוט תגידי, חשבתי.
כי אני צריכה מישהו להיות כבולה אליו, היא חשבה בחזרה.
קשורה, תיקנתי אותה. מישהו להיות קשורה אליו.
היא עצרה והעבירה את משקלה מרגל לרגל.
קשורה. חשבה בשקט.
שלג החל לרדת והיא האטה את צעדיה. האצתי את צעדי והתחלתי ללכת
לצידה. מבטה פזל הצידה אלי, מבולבל.
"את זוכרת שפעם היינו ככה?" שאלתי אותה.
"כן" ענתה ומבטה חזר לרצפה.
ושוב אנחנו בתחנת אוטובוס רטובה במרכז העיר.
"סליחה," היא שואלת איש זקן במעיל גשם צבאי, "אתה יודע מתי
עובר האוטובוס?"
"בשעות כאלה עגולות, יפות", הוא עונה.
"מתי תהיה שעה עגולה ויפה?", היא שואלת אותי, ולראשונה אני
רואה את פיה מתעקל בחצי חיוך.
"מתי שתחליטי", אני עונה לה.