"אני לא מבינה למה אתה כועס," היא אמרה בצורה חד משמעית. מנסה
ליצור קשר עין עם הבחור שעד לפני שבוע גרם לה לרחף כמו שלא
ריחפה מעולם.
"לא כועס. לא קרה כלום." הוא התריס בפשטות, מנסה בכל כוחו
להמנע מליצור קשר עין.
זה הספיק לה. היא קמה, לקחה את התיק מהכיסא, אספה את המעיל
החום מהמיטה ובעודה מתעטפת בו הסתכלה עליו, יפה כתמיד, זר לה,
אחר. "אם זה כלום אז זה כלום," אמרה בבוז בולט. אחר כך התחרטה,
לא ככה רצתה להשאיר את הדברים, לכן רגע לפני שסובבה את ידית
דלת העץ, חזרה על עקבותיה, חפנה את לחייו בשתי ידיה. הוא עדיין
לא הביט בה, עיניו הכחולות הגדולות היו מושפלות. היא נישקה
אותו על לחיו ולחשה קצת בהיסוס: "בכל מקרה אני אוהבת אותך."
בלי להרים את המבט הוא תפס בשתי ידיו את שתי ידיה החמות,
שליטפו עתה את לחיו הקרה  ולחש לה חזרה,  "אני אוהב אותך."

הרגשה של קתרזיס זרמה לה בעורקים. "אני אוהב אותך" זה הדבר
היחיד שבאמת הייתה צריכה לשמוע. ההקלה הזו, ההרגשה שאולי עוד
אפשר להציל משהו נשאה חן בעיניה,  גרמה לכל המתח, החוסר ודאות,
הפחד הגדול הזה להתפרק. היא פרצה בבכי. ככה ליד עמוד חשמל
באמצע רחוב רוטשילד בשעת בין ערביים. בחורה חלקת שיער בגוון
אדמוני, גופיה אדומה בוהקת צמודה לחזה. וג'ינס כחולים כהים
עוטפיפ את ישבנה, בוכה באמצע הרחוב הכי עמוס, בשעה הכי עמוסה
ביום, ליד עמוד חשמל.  לא סתם עוד עמוד חשמל, עמוד החשמל שלה
ושל תומר.

היא יצאה עם חברות. הרבה זמן כבר לא עשתה את זה, הרבה זמן כבר
שתומר ממלא את כל שגרת יומה. היא הפסידה כל כך הרבה, דליה פגשה
מישהו, דפנה מתכננת לטוס בקרוב עם אוהד לגרמניה כמו שתמיד
חלמה, אהובה התחילה דיאטה חדשה, נ ו טוב יש דברים שלא משתנים.
השיחה איתן קלחה. מישהו פעם אמר לה שחברים טובים הם אנשים
שאפילו שלא מתראים יובלות תמיד ימשיכו מאיפה שהפסיקו פעם
קודמת. אולי בעצם קראה את זה באיזה ספר, היא כבר לא זוכרת. בכל
מקרה אהובה, דליה ודפנה היו בדיוק החברות האלו, לא משנה מה
תמיד קיבלו אותה חזרה אל חיקן, בדרך כלל עם עינים דומעות.
היא הייתה טוטאלית, מערכות יחסים אצלה היו תמיד אינטנסיביות.
היא מעולם לא למדה איך לתת להן להיות מעט רפויות, תמיד החזיקה
בהן חזק, חשבה שתאבד אותן אם תרפה מעט. רוב הפעמים היא איבדה
אותן כי החזיקה חזקה מדי, אבל מהטעויות שלה עוד לא הצליחה
ללמוד.

נכנסה הביתה בשתיקה. ריח אלכוהול ועשן סיגריות מעורבים בעורה,
במעילה, בשערה. היא פשטה את הבגדים ונכנסה למקלחת לשטוף ממנה
את ריח הערב הזה ולהחליפו בריח שושנים וחלוקי נחל. אחר-כך
נכנסה לחדר והתיישבה על קצה המיטה, מתבוננת במכשיר הסלולרי
שלה. מחכה שייתן אות חיים, מחכה שתומר יעז שוב, מחכה שיילחם
עליה, גם אם זה נגד עצמו. אין, היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא
תרדוף עוד אחרי בחור, למרות הכל יש כמה לקחים שלמדה. הבחור שלה
יבוא לחפש אותה, ככה היא תדע, ככה היא תדע שהוא באמת מרגיש
אליה משהו, שלמילים שלו יש תוכן והן לא סתם פלסיבו ריקני כך
שגם ככה בעוד זמן קצר אפילו המחשבה החיובית תפסיק להשפיע.

נורה אדומה, ירוקה, רטט חרישי. השם שלו מופיע על הצג, כמו תמיד
הוא יודע לדבר איתה רק באמצע הלילה, לא דקה לפני ולא דקה אחרי,
כמו עטלף.
"את ערה?" הקול שלו מתוק מתמיד באוזנה.
"כן," היא ענתה בסתמיות, מנסה בכל הכח לא להסגיר אף תחושה של
אושר, אף רמיזה לכאב הגדול שעולה בה.
"אני  יכול לבוא? קצת קשה לי לישון בלעדייך." את המילה האחרונה
הוא הדגיש.
המחשבות טסו לה בראש במהירות מסחררת, אסור לה להסכים. מה
פתאום? למה שתחיה לפי הכללים שלו? אם זה ככה אז עדיף שלא יהיה
בכלל. הראש קבע.
"כן בטח אין בעיה," אבל הלב התערב.
"אני בחוץ בואי לפתוח לי."
חוצפן, היא חשבה לעצמה. תמיד יודע מה יהיה הצעד הבא שלה, תמיד
מתייחס לזה בנונשלנטיות שאופיינית בעיקר להוריו הבורגנים.

הדלת נפתחת, החושך של חדר המדרגות והחושך של הבית מתערבבים.
למרות כל השחור הזה עיניו בורקות בתכלת שלהן. הוא נכנס בדומיה
והיא סוגרת אחריו את הדלת. פניה קרובים לפניו, היא עוצמת את
עיניה, מתרכזת בנשימות שלו. היד הקרה שלו מלטפת את לחיה, היא
מרגיש את שפתיו מתעקמות לחיוך השובה שלו ואז האויר החם מפיו
מציף את פניה "התגעגעתי אז באתי," הוא לוחש. הסוודר הרך שלו
מלטף את פניה, ידיו הרכות עוטפות את היקף גופה, הנשימה שלו
מרגיע אותה, ככה בחושך מוחלט היא מתמכרת אליו בשנית.

הוא מתיישב על המיטה. היא נכנסת אחריו ולא טורחת להדליק את
האור. הם לא מוציאים מילה. באפלה הוא מוריד ממנה את החולצה,
נושם לתוכו את ריח הפרחים שלה. היא רק מתמכרת לתחושה שלו, למגע
הגוף הרך שלו בגוף הקשה שלה. העור שלו משתפשף בנקבוביות שלה,
האצבעות שלו שננעלות בידיה. אוויר חם נפלט מפיו ודואה מעליה,
הזיפים שלו חורכים ופוצעים את פניה באופן מושלם. מתמכרת אליו.

היא מכורבלת בתוכו, לא מוכנה לנתק את עצמה ממנו אפילו לרגע.
אבל לא מוכנה להתמסר לו באופן טוטאלי במודע. היא אוהבת אותו,
יותר ממה שאי פעם ידע, יותר מה שאי פעם תתן לו לדעת.
היא נותנת לו לגעת בה, לפעמים, ברגעים כאלה שבלי לשים לב
המגננות שלה יורדות. אחר כך היא נעשת שוב מחושבת, מעט קרה,
אוהבת כל יום, אבל כל יום יותר מרחוק. הוא מרגיש את זה.
זה הסקס הכי טוב שהיה ביניהם, היא לא גמרה, היא לא תכננה
לגמור, המגע שלו כישף אותה, נטע בה משהו אחר, תקווה ילדותית,
תמימה.

הוא עומד מול החלון שלה, כבר שעת צהרים. הגב שלו חשוף ובחדר
קר. היא מתרוממת מהמיטה יחד עם שמיכת הפוך החמה שלה ומתקרבת
אליו. הוא לא נרתע אפילו לרגע כשידיה הקרות נוגעות בגבו החשוף
והחם. הוא רק מושיט את ידו, מחבק אותה אליו כשגבה נמחץ אל בטנו
ושומט את שמיכת הפוך. ככה גוף בתוך גוף הם עומדים ומתבוננים על
בוקר רגיל ומשעמם של יום שני.