ליל שבת. הנרות דולקים כבר מזמן. ושוב צעקות. אבל הפעם לא כמו
תמיד. את רוצה למות, אבל לא יודעת איך. את רצה למעלה. ננעלת
בשירותים. ובוכה... בוכה כמו בגיהנום. את נשכבת על הרצפה,
הרגשות שלך נשרפים... ולמטה שירים שירי שבת. הקולות, שרק לפני
כמה רגעים שאגו עלייך, מזמרים עכשיו את המנגינות היפות ביותר.
ניצוצות אולי עפים עכשיו בשמיים, ובליבך... אש יוקדת. "זאת לא
המשפחה שלי!" קול בראשך צועק. ואת יודעת שכן. את פשוט לא רוצה
אותם. כל כך לא. את מציתה את הסיגריה שהחבאת בשירותים. "שבת,
לעזאזל!" את חושבת לרגע. וכבר לא איכפת לך כלום. אחרי שתמותי
אף אחד כבר לא יישאל כלום. כולם יאהבו אותך פתאום. את חושבת
אולי להשאיר מכתב לאבא ולהגיד לו כמה שאת שונאת אותו. את הדרך
בה גרם לך להרגיש כמו כישלון. את נשכבת על הרצפה, מתייפחת
בבכי, דוחפת את הראש לאסלה, ומקיאה את נשמתך. "אני לא רוצה
להיות כאן!" את חושבת לעצמך, ומתחילה לשרוט לאורך ורידייך
שריטות קטנות ואדומות. את פותחת את חומר הניקוי ושואפת עמוק
לתוך הריאות. זה כל כך מתוק... עוברים בראשך כל כך הרבה דברים.
את חושבת איך הבנזונה ייזכר שאיכפת לו ממך ויחתוך את הורידים
ישר אחרייך. את חושבת איך אבא לראשונה בחייו יבכה. את חושבת
איך כולם יגידו - "היא הייתה כזאת מלאך..." well, טוב שנזכרתם,
god damn it! פעם כל מה שידעתם זה לתאר אותי כאדם אפל ושאול
מהחיים. את חושבת, איך ללוויה יגיעו אלפי אנשים, ואיך המורים
יגידו "היה לה כל כך הרבה פוטנציאל..." ואת תחייכי מלמעלה
ותשאירי אותם לסבול שם בלעדייך. את שואפת עוד קצת ומרגישה כל
כך הרבה סיפוק... עד שאת מגיעה לפנים שלו. את רואה אותו עומד
שם, בלי דמעות, פשוט בוהה בקבר שלך ללא מילים, את רואה אותו
אומר בלחש "אני אהבתי אותה באמת". בלי שאת שמה לב החיוך שלך
נפסק ורק דמעות, בלי בכי, זורמות לך על הלחיים בקצב מטורף.
"אני לא רוצה" את בוכה "אני לא רוצה..." אבל זה כבר מאוחר מדי
והחומר גומר אותך. עוד התאבדות.
ליל שבת. |