היה זה לילה קר ושקט...
היא החלה לפסוע במורד השדרה, מקשיבה לקולות הרוח השורקת.
אורות הניאון ריצדו מול עיניה המבוהלות. היא שמעה בראשה את
מילותיו: ''תהיי ילדה טובה! ותשתקי כבר!''
היא נעצרה לרגע, קפאה במקומה, לקחה נשימה עמוקה והמשיכה הלאה
בדרכה.
היא פנתה לרחוב צדדי ושחזרה בראשה את מה שקרה שם באותו לילה
זוועתי שרק רצתה לשכוח. אך היא זכרה. היא זכרה את הצורה שבה
הוא החל ללטף אותה, היא זכרה את הצורה שבה הוא נגע בה, היא
זכרה איך הוא נשכב מעליה, היא זכרה כיצד הוא חדר אל קודש
הקודשים שלה. לדבר הכי פרטי שלה, לדבר הכי פרטי שהיא שמרה.
דמעות מלוחות החלו לבצבץ בזווית עינה. ''אני חייבת להיות
חזקה'', אמרה ספק לעצמה ספק לירח הגדול שזרח באותו לילה.

שמונה חודשים. שמונה חודשים תמימים לקח לה לאסוף את השברים
וליצור מחדש את עצמה. 'אולי כדאי שתדברי איתו, שתגידי לו הכול!
אבוא איתך אם תרצי ותזדקקי לי'', אמרה לפני מספר שבועות אחת
מהעובדות במרכז לנפגעות תקיפה מינית. אך היא לא עזרה. היא
הרגישה צורך לא מובן לעשות זאת לבד. להגיד לו לבד את כל מה
שהיא מרגישה וחושבת עליו ועל מה שהוא עשה.

הנה היא הגיעה. היא פתחה בעדינות את שער הברזל הגדול ורוח
קרירה נשבה על פניה היפים. השער נסגר אחריה בטריקה קלה והיא
החלה לעלות במעלה השביל לכיוון אותו בית מקולל. אותו בית שבו
הוא פגע בה. אותו בית שבו הייתה אמורה להיות מוגנת מכול, אותו
בית שהעבירה בו שעות מתוקות, אותו בית שסיפק לה חום ואהבה,
אותו בית שבו התרחשה הזוועה.
היא עלתה בשביל לכיוון בית הוריה.