[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פתאום הרגשתי כמו ילד קטן שמכים אותו על הראש כי עשה משהו רע.
אני לא מבין איך יכול להיות שאני כל כך מאושר רגע אחד, ופתאום
כל מה שבא לי זה לסגור את הכל וללכת לישון. להתחבא מתחת לשמיכה
שלי ולבכות. פתאום הכל חסר חשיבות לאור האירוע שקרה, לאור
הצעקות, "אל תצלצל מבזק בכלל והתכוונתי כשאמרתי את זה".
"לא בערך אלא בכלל", הצרחות קרעו את השקט של הבית, ואני שיושב
בחדר השני, מרגיש כאילו שהמילים היו טעונות ברעל, מחלחלות
לתוכי, מבעירות בי יצרים שמזמן לא חשתי. כאב וכעס עצום מילאו
אותי.

נעשיתי רגיש, אולי רגיש מדי, זה קורה כשלא ישנים. יש מחקר כזה
שקובע שאם לא ישנים מספיק המוח מאבד מיכולת הריכוז המלא.
נעשיתי לא מרוכז, לכן הכל נחרב תחתיי. לילה אחד לפני השינה אני
אומר לעצמי שהדברים לא יכולים להיות טובים יותר. ופתאום אני
מוצא את עצמי מבקש למות. רוצה שהכל ייגמר, שייקחו אותי מפה
כבר. בוקר אחד אני קם כועס מלא באשמה וקנאה לעולם, ושעתיים
אחרי כן אני הילד הכי שמח עלי אדמות. אני חושב שיש כאן משהו
מאד לא תקין.


אני עושה טעויות כל כך קטנות, שאני משלם עליהן מחיר מאוד כבד.
אין לי איך לתאר את ההרגשה שצועקים עליי. זה כמו חבטה לפנים,
כשהשיניים נשברות, וכל הכוח והאוויר נשמטים מריאותיי במכה אחת
חדה. וכל שאני רוצה זה לזחול למקום מבטחים, זה שבתוך ראשי,
ללקק את הפצעים שלי ולחזור לשגרה.

לפני חודשיים וקצת, הייתי אדם אחר, לא הייתה לי מחויבות כלפי
עצמי, ההורים ירדו עליי, הסביבה גערה בי לקחת אחריות, ואני
מצאתי תירוצים ללכת סחור סחור, ובכל פעם מצאתי את עצמי צעד אחד
קדימה. בשביל לקבל אחריות על חיי, נסתי על נפשי. מצאתי את הדרך
להשתחל החוצה במין דרך מופלאה. החיים שלי היו גיהנום עלי
אדמות. כל שרציתי היה למות, אמרתי לעצמי אין ספור פעמים "אני
לא יוצלח, לעולם לא אצליח בשום דבר שאעשה". יום אחד, כל שרציתי
השגתי, בשבועיים קלילים השגתי את כל מה שרציתי להשיג בשנה וחצי
של בטלה.

אינטרנט משלי, עבודה מכובדת, שגרה נוחה. ופתאום עכשיו ברגע הזה
שהצעקות פילחו את חלל האוויר הן ממלאות את ריאותיי באותו רעל.
פתאום הכל נראה חסר משמעות, הכל נראה כל כך קטן לעומת חיים
שלמים של שיעורים, טעויות, ניסיון. פתאום השגרה שלי נראית כל
כך חסרת משמעות, שעולה בי השאלה "מה לעזאזל אני עושה? למה אני
בכלל עושה את מה שאני עושה?" ואותן סיבות שלפני חודשיים וקצת
היו נראות לי כל כך חשובות - פתאום אני איני זוכר אותן כלל.
כאילו לא היו.

פתאום איני מזהה את עצמי עוד, המחויבות נראית לי ריקה, הסיפוק
נראה לי כה עגום ותפל. פתאום כל חיי נראים אפורים. מצד שני אני
מרביץ לעצמי על החוצפה שיש לי בכלל לרטון על חיי, עם הכסף שיש
לי, החברה שאוהבת אותי, העבודה, המחשב, האינטרנט, האוכל שעל
שולחני. ואני מהרהר על כך ש"מה?"

מה אני עושה? לאן אני הולך בכלל? כל המצב הקיים, המטרות היעדים
המחויבות. פתאום זו תמונה מבולגנת ומטושטשת, שאיני מבין ממנה
כלום. פתאום כל מה שרציתי מתלבגן, ונעשה לחוץ. לחוץ לי, זה
לוחץ לי על החזה, קשה לי לנשום.

עם זאת איני בוכה, איני כואב, רק לפני השינה, כמו שהייתי ילד.
אולי זו מחלה? או אולי שיגעון. זה השיגעון מהסוג הגרוע ביותר,
מהסוג ההגיוני. שיגעון עם סיבות, שיגעון שיש לו מניעים, דרך,
ייעוד.

שיגעון שנובע מעצם החשיבה, מעצם הידיעה. הידיעה שישנה דרך
אחרת.
שישנה דרך שאיני הולך בה למרות שהיא הדרך שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפרוח ורוד.






מתוך "101 דברים
שאינם
ג'ינג'יים"
בהוצאת פאקינג
ג'ינג'י


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/06 14:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי זילברשטיין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה