[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
השבת אבידה

אבידן ישב בכיתה וניסה להקשיב לשיעור. הוא שמע מסביבו לחשושים
של תלמידים אחרים, צחקוקים, הערות, וכל דבר שתלמיד רגיל עושה
בכיתה מלבד להקשיב לשיעור. לא שזה היה שיעור מעניין במיוחד,
שיעור היסטוריה עם המורה צפרירה שהייתה ידועה בריח-פה הרע שלה
ובעיגולי הזיעה בבית השחי. למזלו של אבידן הוא ישב בשורה
האחרונה, כך שהעונש של לשבת קרוב אל המפלצת נחסך ממנו, אך הדבר
גרם לכך שהיה לו קשה לעקוב אחרי השיעור.

אם הוא היה כנה עם עצמו, הוא היה מודה בעובדה שהוא לא ממש ניסה
להתרכז בשיעור. אבל בניגוד לעמיתיו לספסל, הוא גם לא ממש השתתף
בכל השיחות הסודיות שהתרחשו מסביב - במריבות, בירידות, או
בפתקאות האהבה וציורי הלב שלעתים רחוקות עיטרו מחברת ורודה או
דף תלוש. הוא אף פעם לא הבין את הצורך של בנות בדברים ורודים
שמזכירים לבבות וכל פעם שהוא שמע איזו מישהי מדברת על איך שהיא
אוהבת מישהו בכיתה, הוא תמיד נגעל עמוק בפנים ועשה פרצוף. זה
לא היה קשור אליו, זאת מגיפה שהשתלטה על הבנות בלבד, ולמזלו
ולמזלם של חבריו הקרובים הם לא חלו בווירוס האהבה הזה.

והיו בנות שניסו להתחיל אתו, להזמין אותו למסיבה, אבל הוא לא
היה מעוניין ולפני כמה חודשים ההזמנות גם חדלו לבוא. בנות
הפסיקו להתחיל אתו, הבנים בכיתה שתקו לידו והחברים הכי טובים
שלו תמיד לא הרגישו בנוח לידו. הוא לא האשים אותם, אם הוא היה
במקומם, רוב הסיכויים שגם הוא היה נבוך ולא יודע מה לעשות, או
מה להגיד. אז הם שתקו, דיברו אתו על בית"ר ירושלים ועל משחקי
מחשב, אבל אף פעם לא דיברו על מה שריחף באוויר ביניהם, חונק
אותם.

חונק אותו.

העניין חנק אותו כל-כך שלפני כמה שבועות הוא קם בבוקר ולא
הצליח לדבר. אבא שלו מיהר לקחת אותו לרופא, אבל הרופא הבטיח
שאין שום בעיה במיתרי הקול של אבידן, זה פשוט עניין פסיכולוגי
ורוב הסיכויים שהעניין ייפתר בתוך כמה זמן בתנאי שהילד ייפגש
עם פסיכולוג. אבא שלו שנא פסיכולוגים, הוא תמיד האמין שגבר
פותר את הבעיות שלו בעצמו ולא הולך ומיילל עליהם לאיזה זר.
אסור להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, צריך להשאיר אותה
בפנים. הוא סירב לקחת את אבידן לפסיכולוג והחליט להתעלם ממנו
במופגן, עד שיחליט שהוא חוזר לדבר.

הם לא דיברו אחד עם השני כמעט חודש.

זה לא שאבידן לא רצה לדבר, הוא רצה, הוא פשוט לא היה מסוגל. זה
כאילו שהוא חזר להיות תינוק ושכח איך מדברים, אבל אם מישהו רק
יעזור לו ויראה לו, הוא בטוח שהוא יצליח שוב. המורים בבית הספר
התרגלו לילד שנהיה פתאום שתקן באופן מפתיע והניחו שהוא פשוט
מתמודד עם האובדן בדרך שונה, זה הכל. אם הוא ירצה לדבר על זה
איתם, הם בשמחה יישבו איתו, אבל כל עוד הוא ממשיך לעשות את
שיעורי הבית ולהצליח במבחנים, כנראה שמצבו לא כזה נורא. הוא
ילד חזק, הוא יתגבר.

ככה זה המשיך כמעט חודש, אבידן לא דיבר עם אף אחד ורק התכתב
במכתבים. החברים שלו ניסו להתרגל לילד השתקן הזר הזה, אבל כשלא
הצליחו הם פשוט תפסו ממנו מרחק. הוא לא הגיב, הוא לא בכה, הוא
לא הרגיש שום דבר נוכח הבגידה החדשה הזאת. הוא המשיך לשבת
בכיתה בשקט, לנסות להקשיב לשיעור ולשקוע בעולם אחר, בעולם בתוך
הראש שלו שמלא בצבע ופיות, נסיכות ומכשפות, עם מלך, מלכה,
נסיך, נסיכה והסוס הנאמן שלהם לאקי. אותו יום שישי התחיל כמו
כל יום אחר וכשהצלצול הדהד ברחבי הכיתה הוא נשם לרווחה ונמלט
מהכיתה של צפרירה.

הוא לקח את התיק שלו והתחיל ללכת לכיוון התחנה שלו עם הראש
ברצפה. הוא שמע את ההורים קוראים לילדיהם, את הילדים מספרים על
היום שלהם ומדברים בינם לבין עצמם, מחכים ביחד להסעה או
לאוטובוס הבא. הוא עמד לבד בתחנה, התיק הכבר מכופף את הכתפיים
שלו קדימה ומעקם לו את הגב. הוא עלה על האוטובוס וישב במקום
פנוי והביט מהחלון במשך כל הנסיעה. בניינים, מגרשי כדורגל, כמה
מתקני שעשועים שהיו פזורים פה ושם כדי להזכיר מגרש משחקים -
הכל היה אפור וחום, צבעים מתים. רק השמיים היו כחולים וגם הם
הסתתרו מאחורי העננים האפורים. הכל היה כה מדכא בעיניו והוא לא
הצליח לראות שום דבר יפה בנוף. "תמיד יש משהו יפה בכל דבר
מכוער, והזדמנות בכל מצב קשה", אמא שלו אמרה לא פעם לו ולאחותו
הקטנה. הוא ניסה, באמת שהוא ניסה, אבל כל מה שהוא ראה זה מוות.
ואין שום דבר יפה או טוב במוות, זה בטוח.

הוא הגיע הביתה ופתח את הדלת בזהירות, הלב שלו פועם במהירות
והרוק שלו נתקע לו בגרון. הוא לא ידע ממה הוא חשש יותר, שהוא
יפתח את הדלת ואבא שלו לא יהיה שם, או שהוא יפתח את הדלת והוא
דווקא כן יהיה. הוא נכנס פנימה מהר וכמעט רץ לעבר החדר שלו.

"לאן אתה ממהר?"

השאלה הקפיאה אותו במקום והוא הסתובב כל-כך מהר שזה עשה לו
סחרחורת. הוא כמעט שלא זיהה את הקול הזה שלא שמע כל-כך הרבה
זמן. הוא העז להביט לכיוון הכללי של הקול וראה את אביו יושב
ליד שולחן האוכל עם פיסת נייר לבנה ביד, מעשן סיגריה ובוחן
אותו בעיניו חשוכות. אולי זה היה חוסר האור בחדר, אבידן לא
ידע, אבל לרגע היה נדמה לו שאין לאביו עיניים ובמקום יש לו שני
חורים עמוקים שמעכלים כל דבר שמתקרב אליהם. הוא מחק את התמונה
מראשו וניסה שוב להביט בו. העיניים שלו חזרו, קטנות וכהות בלי
שום רגש מאחוריהם, אבל הן היו שם לפחות.

"אל תענה", אבא שלו אמר בחיוך אירוני. "שים את הדברים שלך בחדר
ובוא, הולכים לבקר את אחותך."

אבידן הניד את ראשו לחיוב ומיהר לחדר שלו. הוא לא ראה את אחותו
כבר שבועיים, למרות שהוא ידע שאבא שלו מבקר אותה כמעט כל יום,
במשך שעות. זה בדרך-כלל בערב, כשהוא חוזר מהעבודה ואז הוא
משאיר לאבידן פתק שאומר שהוא יחזור מאוחר ושיכין לעצמו משהו
לאכול. אבידן התגעגע לאחותו הקטנה, אבל בכל פעם שהוא הלך לבקר
אותה הוא חזר עוד יותר מופנם ועצבני והיה מסתגר בחדר שלו במשך
שעות. לא שמישהו שם לב. אבידן חזר לכניסה וראה מכתב מתחת לכמה
עיתונים על השולחן. לפני שהוא הספיק לבחון אותו, אבא שלו משך
לו בזרוע והם יצאו מהבית.

"היי מותק," אבא שלו אמר ברוך נדיר, העיניים שלו עדינות
ואוהבות. "חזרתי, ותראי את מי הבאתי."
אבא שלו סימן לו להתקדם והוא התקרב בצעדים איטיים. הוא הביט
במיטה הענקית שאחותו טבעה בה ורצה להרים אותה ולהציל אותה.
המכשירים מסביב צפצפו בחדגוניות ובקצב אחיד, מהפנט. הוא יכל
לשבת פה שעות ולהסתכל בפנים המלאכיות של אחותו, שהמשיכה לישון
בשלווה. אבא שלו ישב ליד המיטה שלה והתחיל להקריא לה סיפור
ואבידן פשוט נגע ביד החמה שלה, המגע הקטן הזה מצליח להרגיע את
נשמתו. הוא זכר איך פעם הם היו ממציאים ביחד סיפורים ומשחקים
בבובות שלה (למרות שהוא לא היה מודה בזה בפני איש, במיוחד לא
בפני החברים שלו שהיו צוחקים עליו אם היו יודעים) ובדינוזאורים
ובמפלצות שלו.

היא לא זזה מהמיטה הזאת כבר חודשים, מאז התאונה. זה כאילו שהיא
הייתה מתה, היא לא דיברה, לא צחקה, אפילו לא פקחה את עיניה.
אבל אבא שלהם המשיך לבוא כל הזמן, לדבר איתה. אבידן קינא
בתשומת לב שאחותו הצמח קיבלה, כשהוא עוד גר איתו באותו הבית.
אבל כנראה שהלב של אבא שלהם קרס והיה לו מספיק מקום עכשיו לבן
אדם אחד, כשפעם היה לשלושה, ולכן אבידן הפסיד. הוא הרגיש איך
הכעס שלו מתגבר ולבסוף נבלע לבפנים. זה לא היה פייר להתרגז
עליה, זאת לא אשמתה. והוא לא רצה לכעוס על אבא או על אמא. הוא
ידע את מי אבא מאשים והוא הפנה את כל זעמו על אותו בן אדם, על
הנהג.

"אתה רוצה להגיד לה משהו לפני שהולכים?" אבא שלו הוציא אותו
מהמחשבות שלו. אבידן פתח את הפה וניסה לדבר, אך כלום לא יצא.
הוא רצה להגיד לה כל-כך הרבה דברים, להתחנן שתתעורר, להגיד לה
שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה, שהוא לא נגע בבובות שלה מאז, אבל
כלום לא יצא. הוא נאנח בתבוסה ונענע את ראשה לשלילה. "זה מה
שחשבתי," אבא שלו אמר בבוז, נישק אותה לשלום והם יצאו מהחדר.

הנסיעה הביתה הייתה בשקט מעיק. אבא שלו היה טרוד במחשבות שלו
ואילולא הרדיו שהשמיע שירים רגועים של סופשבוע, אבידן היה
משתגע מהשקט. "נעצור ונקנה פרחים." אבא שלו אמר פתאום ועצר
בדרך אצל אחד המוכרים האלה על המדרכה. הוא קנה זר צבעוני, מלא
בפרחים בצבעים ובצורות שונים והם החליפו כיוון ונסעו מחוץ
לירושלים. אבידן ידע לאן הם נוסעים, למרות שהוא לא רצה ללכת
לשם. זה היה קשה מדי, לשניהם, והוא לא רצה לחשוב עליה היום.

הם הגיעו לבית הקברות ואבא שלו יישר את החולצה המקומטת שלו,
לפני שעזבו את האוטו. כאילו שהוא מתכונן לדייט ראשון עם אמא.
הם צעדו במסלול הרגיל לקבר הקטן ועצרו לפני המצבה שלה. זאת
הייתה מצבה לבנה פשוטה, עם אותיות שחורות בתוך ים של מצבות
זהות. הפרחים הקודמים ששמו כבר נבלו ואבא שלו מיהר להחליף
אותם. שניהם שתקו והתכנסו פנימה. הוא לא הביט באבא שלו אפילו
פעם אחת, כי הוא ידע מה הוא יראה. הוא לא הבין איך להסביר מה
זה עושה לו לראות את אבא שלו בוכה בשקט כמו תינוק, אבל זה עשה
לו רע, מאוד מאוד רע. אבא החזק שלו, אבא המצחיק שלו שתמיד ידע
מה לעשות, עומד חסר אונים כמו כלב משוטט. אבידן לא בכה, הוא לא
הסכים לבכות. הוא לא רצה להודות בכך, אבל הוא קצת כעס על אמא.
לפחות אחותו נשארה, אמא שלו פשוט נעלמה והותירה מאחוריה ריק
שחור גדול שאכל את אבא מבפנים עד שהוא נשאר חלול.

הוא זכר את התאונה כאילו שזה היה אתמול. הם בדיוק חזרו מטיול
לצפון עם חבר של אבא שלהם, אושרי. אבא היה עייף מדי, אז אושרי
נהג באוטו שלהם. אבא ואושרי ישבו מקדימה וזייפו ביחד עם השירים
הישנים שלהם ודיברו על פוליטיקה והמונדיאל. אמא ישבה מאחורי
אושרי, הוא ישב מאחורי אבא שלו עם לאקי על הברכיים ואחותו ישבה
במושב האמצעי. אמא שלהם ניסתה בהתחלה לשחק איתם משחקים, אבל
אבידן שיחק בפלאפון שלו ואחותו הקשיבה למוזיקה בדיסקמן שלה.
הוא לא ממש האזין לשיחה של המבוגרים מקדימה, אבל קטעים ממנה
חלחלו לראש שלו בכל זאת. אבא שלו שאל את אושרי אם הוא עייף,
ורוצה שהוא יחליף אותו, אבל אושרי התעקש שהוא בסדר, שהוא לא
עייף ושהוא מסוגל למשוך עוד קצת. הוא זכר את אבא שלו צועק משהו
והרגיש את המכונית סוטה הצידה במהירות לפני שמשהו התנגש בהם
בחוזקה. במכונית השנייה רק נפצעו אנשים, אף אחד לא מת או משהו,
אבל להם לא היה מזל.

אבא שלו נגע לו קלות בכתפו, כדי לסמן לו שהם צריכים ללכת, כבר
נהיה מאוחר. אבידן השתרך אחריו וניסה למחוק את הזיכרון מראשו.
בשבוע הראשון מאז התאונה כולם באו להביע תנחומים ולבקר והיה
נראה כאילו שאבא שלו מחזיק מעמד בזכותם. הם דיברו על אמא הרבה,
הוא שמע סיפורים שלא שמע מעולם, אבל הם מעולם לא הזכירו את
אושרי. זה היה טאבו. אחרי שהשבעה הסתיימה וכולם התפזרו, אבא
שלו התחיל להיעלם עד שיום אחד הוא נעלם, בדיוק כמו לאקי.

אף אחד לא ידע לאן הכלב שלהם נעלם אחרי התאונה, הוא פשוט לא
חזר. אבא שלו אמר שהוא בטח נפצע והלך למות איפה שהוא לבד, אבל
אבידן קרא פעם שכלבים יוצאים החוצה כדי למות, שהם רוצים להיות
עם אנשים ולא למות לבד. אבא שלו חיפש אתו את לאקי בהתחלה,
שניהם יצאו החוצה עם הרצועה וקראו לכלב האובד לחזור, אך ללא
הועיל. בסופו של דבר אבא שלו הפסיק לחפש והתעצבן בכל פעם שראה
את אבידן עם הרצועה.

"הכלב שלך מת, הוא לא יחזור!" הוא צעק על אבידן וגרם לו להשמיט
את הרצועה ברוב פחד. "תפסיק לחפש אותו ותמשיך הלאה."

אבל הוא לא היה מסוגל להמשיך הלאה בלי לאקי. הוא כל הזמן חשב
מה אם הוא פצוע אי שם, שוכב מדמם ועזוב וחושב שאף אחד לא אוהב
אותו, שלאיש לא אכפת. הוא היה יושב בכיתה שעות וחושב על הכלב
המסכן שלו ועל איך הוא היה נותן הכל כדי לקבל אותו בחזרה.

הם חזרו הביתה ואבא שלו ניגש ישר למקלחת להתקלח. אבידן הלך
למטבח לראות אם יש משהו שאפשר לאכול לארוחת צהרים. הוא ראה את
המכתב מתחת לחבילת העיתונים והרים אותו. הוא היה ממוען אל
אביו, אבל תחושה פנימית אמרה לאבידן לקחת אותו. הוא שכח מהאוכל
והסתגר בחדר שלו, לפני שקרא את המכתב בידיים רועדות. הוא ידע
כבר מי כתב אותו עוד לפני שראה את החתימה למטה.

אושרי.

אני יודע שאתה בטח לא רוצה לראות אותי, או אפילו לדבר איתי.
אבל אני מרגיש שאנחנו חייבים להיפגש. רק פעם אחת, וזהו, אני לא
אכתוב לך יותר ולא אתקשר אלייך אפילו. אני יודע ששום דבר לא
יחזיר את המצב בינינו לאיך שהיה פעם, ואני גם לא מנסה. אין לך
מושג מה עבר עליי בחודשים האחרונים, לא שאני מתלונן, מגיע לי
אפילו יותר על מה שעשיתי. אני לא מצפה שתסלח לי, אני לא סולח
לעצמי. אבל אם אי פעם החשבת אותי לחבר, תפגוש אותי פעם אחת
ויחידה ואני לא אפריע לך יותר.

אושרי.

אבידן בדק את התאריך על המכתב וראה שהוא נכתב כבר לפני למעלה
משבוע. אבא שלו לא פתח אף פעם את המכתב וכנראה שגם לא התכוון
לפתוח. אבידן שם את המכתב בכיס של המכנס שלו, בדק שהוא עדיין
שומע את המים הזורמים מהמקלחת, הוציא את רצועת הכלב מהמגירה
בסלון ויצא מהבית. היה לו מנהג קבוע בכל פעם שעזב את הבית -
הוא היה לוקח את הרצועה של לאקי ומחפש אותו ברחוב, לא משנה לאן
הוא הולך. פעם הוא אפילו היה קורא לו בשמו, אבל עכשיו... הוא
לא ידע מה הוא מתכוון לעשות כשהוא יגיע ליעדו, אבל משהו הסעיר
אותו בפנים והוא ידע שרק כך הוא ימצא פתרון. יש רק מישהו אחד
שהוא יכול לפנות אליו עכשיו. אבידן הגיע לדלת המוכרת ודפק עליה
בחוזקה, מפחד שהוא יאבד את האומץ. הדלת נפתחה והוא הביט למעלה,
בציפייה לראות את דמותו הגבוהה של אושרי. ואז הוא הנמיך את
מבטו והביט בעיניים של מושא איבתו.

אושרי ישב בכיסא גלגלים, שערו מדולל, עיניו אדומות ושקועות.
הגוף השרירי שלו הצטמק והרגליים שלו הזכירו לאבידן ילד קטן.
אושרי הביט בו בהפתעה, לפני שהזמין אותו להיכנס. אבידן היסס
לשנייה, לפני שהלך אחרי הכיסא לתוך הבית. שום דבר לא השתנה
בבית מאז הפעם האחרונה שאבידן היה בפנים, מלבד אולי בקבוק
האלכוהול הפתוח ליד הטלפון. אושרי הריח כמו משקה חריף והשנאה
של אבידן אליו רק גברה.

"אתה רוצה משהו לשתות?" אושרי גמגם בחוסר נוחות. יופי, שירגיש
חוסר נוחות, מצוין. אבידן לא אמר דבר, רק עמד שם מולו בשקט.
"מצטער על איך שהבית נראה, לא ציפיתי לאורחים," אושרי התנצל
במבוכה.
"אבא שלך יודע שאתה כאן? לא, מה? זה בסדר, אני מבין. מה אני
יכול לעשות בשבילך?" אושרי חיכה לתשובה, אך כשהיא לא הגיעה הוא
פשוט המשיך, מנסה למלא את הדממה ביניהם. "אתה בטח רוצה תשובות?
אולי התנצלות, נכון? לא יצא לי לדבר איתך מאז... מאז, או עם
אבא שלך. זה לא שלא ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל אבא שלך לא רוצה
לדבר איתי... לא שאני מאשים אותו, אני בקושי מסוגל להיות עם
עצמי באותו חדר. אבל אני לא רוצה את הרחמים שלך, אני פשוט מנסה
להסביר..." אושרי נאנח ומזג לעצמו משקה.

"אין לי הסברים. אני לא יודע למה אתה מצפה, אבל אין לי את זה.
אני עובר על זה בראש שלי כל הזמן, אתה יודע? על התאונה? כל פעם
שאני מדמיין את זה, זה מסתיים אחרת. אנחנו עוצרים לכמה שעות
בצד כדי לנוח, או שאבא שלך מחליף אותי, לא שזאת אשמתו. הוא ראה
שאני לא מרוכז וניסה להעיר אותי עם שיחה. דיברנו על שטויות כל
הנסיעה רק כדי שאני לא אירדם. אין לי מושג איך זה קרה, אמרתי
לעצמי שברגע שאני ארגיש שאני לא מסוגל להמשיך אני אעצור את
המכונית בצד, נשבע לך. אין לי מושג איך נרדמתי, בטח לא עצמתי
את העיניים ליותר משנייה, שנייה אחת, אבל איכשהו סטיתי מהכביש,
ואז המכונית השנייה באה..." אושרי משך בכתפיו בריפיון. "אני לא
ממציא תירוצים. זאת אשמתי, אני יודע את זה. בגללי אין לך אמא
ואחותך בתרדמת, ואני מצטער. אין לך מושג כמה אני מצטער..."

אושרי הביט באבידן, מחכה למשהו, לתגובה כלשהי. שיצעק, שיבכה,
שיברח ויטרוק לו את הדלת בפרצוף, למשהו. אבל אבידן רק עמד שם,
רגוע ושתק. "תגיד משהו, לעזאזל!" אושרי אמר בעצבים, הכוס שלו
רועדת לו ביד.

אבידן הושיט את היד שלו והניח משהו על הברכיים של אושרי. אושרי
הביט למטה וראה את הרצועה של לאקי והרים את מבטו המבולבל לילד
הקטן. "אני לא מבין," הוא מלמל והביט שוב ברצועה, לפני שנזכר
שהיה להם פעם כלב שנעלם. אבידן הביט בו במבט ספק מאשים וספק
מתחנן ואושרי נכנע. הוא הרים את הרצועה ובלע את הרוק. הוא הניח
בצד את הכוס, מחה את פיו בשרוולו והתגלגל לכיוון הדלת, לעזור
לו להשיב את האבידה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המזרח התיכון
מעולם לא היה
מפותח יותר.





שמעון פרס בסיום
כהונתו כשר
לפיתוח אזורי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/06 14:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה