[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניב אולימי
/
גשם של אמצע אפריל

הכול היה חשוך, ככה זה בעיר רפאים כמו שלנו. לא רואים הבהוב של
מכונית אחרי השעה 9 בערב, בטח שלא אנשים הולכים ברחובות.
הסתובבנו בעיר עד שתפס אותנו גשם שוטף. ממתי יורד גשם באפריל?
כל היום היה שמש, פתאום מבול כזה, שכמעט בנינו תיבה והכנסנו
לתוכה סמורים ואלפקות. מצאנו מחסה זמני מתחת לגג של מתנ"ס
מזדמן. היה לנו זמן, נשארו עוד כמה ימים עד שחוזרים ללימודים.
חופש פסח.

התיישבנו, מתנשפים. " את לא בכושר, תתחילי לרוץ קצת", התחלתי
להגיד לפני שתקף אותי באגרסיביות התקף שיעול.
" אתה מדבר? תראה אותך, עוד שנייה אתה נחנק" היא ענתה לי.
צחקנו. אנחנו ביחד כבר חצי שנה, הכרנו בחוף הים, אחרי שכדור
מטקות תועה שלי פגש את הראש שלה. אף פעם לא הייתי טוב במטקות.
מזל ששיחקתי מטקות, כי אני לא חושב שאם כדור-כדורגל  היה פוגש
את הראש שלה, היינו עכשיו היכן שאנחנו. הלכתי להביא את הכדור
ולבקש סליחה, וראיתי את העיניים שלה. מאז אנחנו ביחד. ואני
חושב שאני באמת אוהב אותה.

התחלנו לדבר, אבל אני די מהר משתעמם מכמה החבר של חברה שלה לא
עבר תיאוריה, ולי כבר יש רישיון, אז הפסקתי להקשיב לה ועברתי
לחלום קצת בראש. מחשבות על עכבישים ענקיים שמשתלטים על העולם
הרבה יותר מעניינות מחבר מטומטם שעד שימות ייסע באוטובוסים.
היא העירה אותי מהמחשבות, ואמרה לי -"מה אתה חולם? תתעורר!" -
כנראה שהיא שמה לב שחלמתי, אני לא בטוח. אמרתי לה שאני מצטער,
אבל אני ממש עייף. משהו השתנה לה פתאום במבט. חיוך קל עלה על
שפתיה. "אני יודעת איך לעורר אותך".
לא, זה לא מה שאתם חושבים, תירגעו.

היא הוציאה מהכיס נרתיק קטן, וכשפתחה אותו ראיתי שקית קטנה
מלאה אבקה לבנה.
"קמח?" שאלתי, "אנחנו מכינים עוגה?" "לא מפגר!" היא צחקה. "זה
קוקאין, וזה החומר הכי חזק שיש". נכנסתי להלם. "ממתי את עושה
סמים? למה?".
"מיכלי הביאה לי...חבר שלה השיג, זה ממש טוב, תנסה" . יופי,
חשבתי, גם לא יודע לנהוג וגם נרקומן. לא הסכמתי לנסות, סמים אף
פעם לא עניינו אותי וגם אסרתי עליה, מתוקף תפקידי כחבר שלה,
לעשות עוד סמים. " את לא נוגעת עוד בחומר הזה. זה יהרוג אותך
בסוף."
"חמוד, אתה." ענתה, תוך התעלמות מוחלטת ממה שאמרתי, והסניפה
מהשקית. התגובה שלי לא איחרה לבוא. "את מפגרת? החומר הזה זה
רעל. זה מסוכן, אני לא אתן לך לעשות את זה עוד".
"למה מי צריך אותך? אתה סתם ילד קטן שלא לוקח שום סיכונים,
פחדן."

קמתי והלכתי. הגשם של אמצע אפריל היה כלום לעומת השטיפה שחטפתי
עכשיו. הסתובבתי ברחובות שעה, שעתיים, בועט בעמודי תאורה מרוב
כעס. הייתי כל כך מאוכזב, לא האמנתי שהיא תתפתה בכזאת קלות
לדברים כאלה. הייתי בטוח שאני מכיר אותה ושהיא יודעת מה נכון
לה ומה לא.
פחדתי שיקרה לה משהו, רצתי חזרה בגשם למתנ"ס אבל היא כבר לא
הייתה שם. חזרתי רטוב כולי הביתה.  

ביום למחרת נסעתי אליה הביתה. בשמיים לא היה שום סימן לאותו
גשם כבד שירד אתמול. דפקתי בדלת ואחיה הקטן, ילד בן 13 מעצבן
עם שפם בר-מצווה וגבות מחוברות, פתח לי את הדלת. "היא לא פה,
סגור את הדלת אחריך," אמר, כשהוא בדרך חזרה למחשב. הדבר שהייתי
צריך לעשות באותו רגע זה ללכת ולדפוק לו מכות, אבל במקום זה
הסתובבתי וחזרתי הביתה.

כל היום התעסקתי רק בה. התקשרתי אליה לפחות עשר פעמים אבל היא
לא ענתה. גם מיכל, או מיכלי בשבילכם, לא ענתה לי. הלכתי לישון
בהרגשה רעה מאד. רק אחרי חמש שעות של סיבובים מצד לצד, הצלחתי
להירדם. חלמתי חלום. בחלום אני יושב על כסא במטבח לא-מזוהה.
מאחוריי היא באה, ובידיים שלה עוגה. מסביבי מיכל, החבר האידיוט
שלה ועוד כל מיני אנשים מסתכלים עליי בציפייה. היא מביאה לי את
העוגה, פורסת לי חתיכה, שמה לי בצלחת. העוגה מצופה כולה באבקה
לבנה. אני טועם מהעוגה, בולע חתיכה. כולם מסביבי שמחים ומוחאים
כפיים. היא מסתכלת עליי ברצון ובסיפוק. פתאום הכול נהיה
מעורפל...התעוררתי.

היה כבר 1 בצהריים. התקשרתי אליה ברגע שקמתי, והיא בשלה, לא
עונה. שוב בבית שלה, שוב פלאפונים בטירוף, לא עונה. ב7- בערב,
היא התקשרה. " או, סופסוף התקשרת... איפה את, איפה היית? דאגתי
לך." "אתה לא צריך לדאוג לי", היא אמרה, "ישנתי אצל חברה."
ישנה אצל חברה. - "ובגלל זה לא ענית לי?"  
"כיביתי את הטלפון, אתה יודע, זמן בנות".
הצעתי לה להיפגש באותו יום. הייתי חייב לדבר איתה. קבענו לשבת
ולדבר. הגעתי חצי שעה לפני, לחשוב מה אני הולך להגיד לה. היא
הגיעה. סימני עייפות ניכרו על העיניים שלה. אמרנו שלום באותה
דרך כמו תמיד, חיבוק ונשיקה, אבל הרגשתי ריחוק שאף פעם לא היה
שם. ישבנו ואמרתי לה את מה שהצלחתי לגבש: "אני אוהב אותך ואני
לא יכול לראות אותך מידרדרת ככה. אם אני חשוב לך תעזבי את הדבר
הזה. אל תתני לשטויות לשנות אותך".
היא ענתה שזה לא שטויות ובטח לא הידרדרות ושהחומר הזה עושה לה
רק טוב. לך תסביר לה שהיא עושה כזאת טעות. ניכר היה בה שהיא לא
יכולה לחשוב על שום דבר פרט לזה: שולחת מבטים לעבר התיק שלה כל
הזמן. רציתי לפתוח את התיק ולפזר את כל האבקה הזאת שמרחיקה
אותנו האחד מהשנייה, אבל לא פתחתי את התיק ולא פיזרתי. ישבתי
שם ושתקתי. שתקנו. בחיים לא שתקנו, תמיד היה לנו על מה לדבר.
אבל מצד שני, היא כבר לא אותו בן-אדם שהכרתי. היא רעדה, ולא
מקור. מלמלה שטויות. פחדתי עליה.

כבר נהיה מאוחר והשקט ששרר בינינו הפך למעיק. החזרתי אותה
הביתה. לפני שהיא יצאה מהאוטו היא ביקשה, שלא משנה מה, אני לא
אספר להורים שלה. הרגשתי ששום-דבר עוד לא מהווה לה עניין בעל
חשיבות, חוץ מהאבקה הזאת. היא ירדה מהאוטו, והלכה כמה מטרים.
התחלתי לנסוע.
במראה האחורית ראיתי אותה יושבת על המדרכה , מוציאה משהו מהתיק
ורוכנת לעברו.
מסניפה שוב. ולא יכולתי לעשות שום דבר. בעצם יכולתי, אבל לא
עשיתי.

בבוקר התעוררתי והתקשרתי אליה הביתה. אימא שלה ענתה, נחמדה כמו
תמיד. דיברנו, ולאחר כמה דקות היא הייתה צריכה ללכת; הבן
המשופם שלה קרא לה. ניתקתי וניסיתי לנצל את היום האחרון של
החופשה. לא הצלחתי. רק עליה חשבתי.

קמתי ב-7 לבית הספר, אחרי שכבר שלושה שבועות, ב-7 בבוקר רק
הלכתי לישון. נסעתי לבית-ספר, עדיין מודאג מהמצב. רק כשנכנסתי
שוב בשערי בית הספר הבנתי כמה אני לא אוהב אותו. לפחות פגשתי
חברים. הם לא השתנו. אבל למה בעצם שהם ישתנו, עברו רק שלושה
שבועות. אותה לא ראיתי היום. חיפשתי, אבל לא מצאתי. בדרך
לשיעור מתמטיקה עברתי ליד חבורה של בנות שישבו על ספסל, ראיתי
שם את מיכל ועוד חברות של החברה שלי. הם דיברו עליה.

לפי מה שהצלחתי לשמוע, אימא שלה תפסה אותה בבית עם כל השקיות
של האבקה, ההורים שלה צועקים עליה כל היום , מחרימים לה את כל
הדברים וחושבים על לשלוח אותה למוסד גמילה. מיכל גם אמרה משהו
כמו - "החיים שלה הרוסים עכשיו".

אני מצטער, לא התכוונתי להרוס לך את החיים. דאגתי לך.
הייתי חייב לספר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יום אחד
אינשטיין שכר
לעצמו עוזר.
אחרי חודש העוזר
שאל אותו מה אני
צריך לעשות?
אז אינשטיין אמר
לו: "אתה לא
יודע מה לעשות?
אתה מפוטר"

הבנת? תמיד יש
מה לעשות


-איגור טכנאי
מחשבים

מתוך הספר "1001
ציטוטים
טיפשיים"


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/06 16:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניב אולימי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה