מתבוננת בו מהצד, מתבוננת בחיים. יושבת, מרוחקת. דמעה זולגת.
שמלה מקופלת. והיא מפחדת.
מפחדת לזוז, מפחדת לנשום, מפחדת לשבור את היופי. ברכיים חבוקות
והיא מקופלת. מתבוננת בו כאילו היה יצירת מופת מופלאה. והוא
כלל לא רואה אותה. היא מנסה, ומתאמצת, אך לא אוזרת כוחותיה. לא
קמה, לא ניגשת. מתחרטת. נושמת עמוקות ומחליטה לא להסתכל כלל.
מרוחקת מכולם, מכל העולם. חושבת לעצמה שבטח היא כזאת, לבדה.
אוהבת אותו, ולבה פועם והיא לא שמה לב. והוא נכנס ולא רואה
אותה כלל. היא לא מעזה. לעולם לא תגלה לו, והוא לא יידע.
עוד יום שחור. עננים אפורים. קרירות. ריקנות. כמעט גשם אבל עוד
לא. ושוב כולה בשחור, בפינת החדר, עם ברכיים חבוקות ומוזיקה.
דף מקומט טיפה, עיפרון ישן ומתפורר, אצבעות שחורות בגלל
העיפרון. עיניים דומעות, שער שחור מפוזר על לחייה. תלתלים
מושלמים נופלים על כתפיה. והוא בסך הכל ילד רגיל.
לא ילדים כבר. יושבת לה בפינת האולם, השמלה כהה, כמעט שחורה,
השער לא השתנה, רק הפעם היא מתאפקת, עוד לא בוכה. אולם גדול
מלא אנשים והיא נבלעת בתוכם. הידיים מלוכלכות כיוון שהצבע כבר
לא נמחק. מנסה לא להביט בתקווה שיכאב פחות.
מאז נהיו חברים טובים כל כך, סיפר לה הכל. האמין רק לה, אבל
היא שתקה. ועכשיו כבר אין לאן לברוח, גם לא נשאר לה כוח. מנסה
להסיט מבט, להסתובב, רק לא להסתכל. אבל לא יכולה, לא מתאפקת
ומסתובבת בדיוק כשהוא מנשק את הכלה. כלה יפיפייה. כולה בלבן
עומדת לידו, נמוכה יותר, רזונת כזאת.
לא מתאפקת, פורצת בבכי, אבל מרוב צהלות השמחה איש לא שם לב
שנעלמה. היא ברחה. כבר לא יכלה. לא עמדה במשימתה. אבל הוא בטח
לא ישים לב. הלילה, זה הלילה שלו. טעתה. הוא ראה אותה יוצאת,
וברגע הראשון שיכל רץ אחריה, למצוא אותה ולברר מה קרה. ישבה
במקומה הרגיל. נדנדה מעץ תלויה על עץ ישן, ליד בניין זרוק. הוא
ידע היכן ימצא אותה.
רץ אליה, והיא לא רצתה להביט בו, סירבה להרים את עיניה. הרים
את ראשה בידו. איפור מרוח זלג מעיניה. דמעות של כאב ראה על
פניה. ודווקא ברגע שנראה כאילו התבהר הכל והכל הולך להסתדר,
כלתו נכנסה בריצה. הוא עזב את פניה במהרה, הסתובב, ויצא
בריצה.
היא כבר לא בכתה. הוא הבין שאותו אהבה. אך מעולם יותר לא ראה
אותה. סיפור עצוב בשערי כנסייה נטושה.