פגשתי אותה לראשונה בהלוויה של אמא. היא ניצבה לידה דומם, בלא
זיע. התאהבתי בה מיד-באופן שבו ניצבה ליד אמא בשקט, בגופה
הלבן. התבוננתי בה הרבה. יכולתי לראות כמו מילים חקוקות
בראשה.
הבאתי לה פרחים. אני יודע שזה מקובל יותר אצל הנוצרים. החברים
שלי, יהודים, נהגו לזרוק אבנים בשביל למשוך את תשומת הלב. אני,
לעומתם, רציתי להיות עדין. הנחתי לידה זר של שושנים לוהטות
באדום. היא לא הגיבה.
כל כמה שאהבתי אותה, היא הייתה קרירה ובעלת לב אבן. אולי הייתי
צריך אותה כל-כך בתור תחליף לאמא. הערכתי את זה שלא זזה מקברה.
היא הייתה קשורה לאמא מאוד.
כשספרתי לחברי על אהבתי כלפיה, הוא חייך. "מצאת לך הזדמנות
להתאהב. בהלוויה, הא?" הוא גיחך. התעלמתי. ניסיתי להמשיך
בשגרה, אבל נסעתי לבקר אותה ואת אמא מדי שבת. בלתי אפשרי היה
לחזור לחיים נורמלים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. כל כך
אהבתי אותה. היא.
מצבה.




כן, אני יודעת שזה יצירה מטופשת וחסרת עלילה. בכל זאת, העליתי
אותה מתוך תקווה כלשהי שהיא תצלח, והערכה לרעיונות שלי, שלא
רציתי לבזבז. זה מה שקורה כשכותבים רעיון אחרי הרבה יותר מדי
זמן. פרט לכך, הסיפור נכתב בלשון זכר לצרכי הסיפור בלבד (אני
בת).