במאה שעברה קשרו את בטנה
במחוך חונק עמוס ביופיה
קרביים עמוסים ביצרים
חבויים, כבויים, אסורים.
ובין טיפוף צעדים לחיוכים מבטיחים
היתה היא פורשת לחדרי חדרים,
מתירה את הרסן ומפגינה את החוסן.

במאה הזאת היא עוברת ביננו כרוח סערה
מותירה אחריה ניחוח לא נינוח של יראה.
מחתימה  עצומות וצועקת בקולי קולות
היא במרוץ להטביע את חותמה באיצטלה של חופש בחירה.
וכי איזו בחירה אמיתית מותנית בהבאת פרנסה ?
והיא תמיד עומדת באחריות שהוטלה עליה,
נושאת משנה מסודרת למניעיה,
תפיסתה מגובשת על חוזק וחולשה
ויכולותיה הרבות של אשה חזקה.
ובחדרי חדרים היא עייפה מזכרותה
מנסה לגעת בנשיותה שהודחקה
חופנת ראשה בכתפו העטורה,
בפיטר פן ככתובת קעקע.

במאה הבאה היא תתפכח מאשליות של גיבורה
ותסתפק ברוך, חמלה והנקה.
וגברים ישחרו לפתחה בהבטחות לדאוג לכל מחסורה
אם רק יוכלו לנוח אצלה, מן המרוץ להבטיח קיומה.