"אני רוצה שתלך", היא אמרה.
לא הסתכלה בעיניו, אותן עיניים העמוסות דמעות עכשיו.
הוא בכלל היה בדרך למגדל הרכבת, לבניין הגבוה ביותר בבאר שבע.
שם ליד התחנה, רק לפני שעתיים - ארבע לפנות בוקר, הוא היה בטוח
שסוף סוף יצליח לעשות את זה. לעלות ולקפוץ. פשוט כל כך. התקופה
האחרונה חידדה אצלו את ההבנה שככה הכל צריך להגמר. הפעם הוא
יתמקד במטרה. את הדרך למגדל עשה ברגל, מזמזם לעצמו שיר ישן של
פוליקר - רכבות נוסעות.
היא זימזמה לעצמה את 'ארבע לפנות בוקר לא נרדמת' של יהודית
רביץ. יצאה מאחת הסימטאות ממש ליד המגדל והתנגשה בו חזיתית.
מאיה. הוא התנצל בביישנות. היא הביטה לכיוונו אבל לא ממש עליו.
שש דקות של סמול טוק זריז. הוא הביט עליה ולא הצליח ללכוד את
עיניה. היא הזמינה אותו לעלות. מבט קצר: מאיה - מגדל - מגדל -
מאיה. הוא החליט. שוב. לדחות את המגדל.
מאיה. בעיניים אליהם לא הצליח להביט הוא זיהה משהו מהפנט. משהו
חי שמשך אותו חזרה אל החיים. 'לא היום' הוא שמע את קולו מתרץ
למגדל הרכבת. שוב. כמו בדיסק מקולקל. הוא עלה איתה לדירה -
וחי. שעתיים הם חיו ביחד. לא כל אחד את חייו אלא אחד את חיי
השניה. הוא שאב כל מה שיכל והתמלא. 'פשוט כל כך', חשב. לחיות.
שש בבוקר. "אני רוצה שתלך", היא אמרה.
פשוט כל כך. זרק עליו את הג'ינס, חום גופו עדיין לא התקרר מאז
פשט אותו. חזרה למגדל, לנקודת ההתחלה. הכרוז מכריז על הרכבת
לתל אביב. 30 שנה, מגיל 4, הוא לא יצא צפונה, הרחק מגבולות
העיר הפרובנציאלית הזאת. למה לקפוץ ממגדל הרכבת? מי חוץ מבאר
שבעי מצוי יודע בכלל שיש מגדל כזה. פתאום נזכר בתמונה מגלויה
ישנה של מגדל שלום, כשעוד היה המגדל הגבוה ביותר בתל אביב. גם
הוא כמו אותו מגדל, היה פעם משהו. עכשיו הוא כבר איננו.
החליט לדלג על המגדל, משרך רגליו לתחנת הרכבת. יום ראשון
בבוקר, חיילים בכל פינה. אין מקום לשבת. הנסיעה הראשונה
והאחרונה שלו ברכבת לתל אביב תהיה בעמידה. קרית גת, לוד
ומתקרבים לעיר. אפילו אין שקשוק קרונות, גם לא בשביל האווירה.
הוא עומד, נשען על הקיר זורק מבטים זורעי אשמה אל הזוג שיושב
על הרצפה ליד הדלת. החיים נדדו אליהם, הוא נשאר כאן. שוב עלו
הדמעות אבל לא התפרצו. כאילו להתגרות באלו בצד החיים הוא בוחר
לשאול אותם איפה התחנה למגדל שלום. "ההגנה" ענו והוא שמע: "לך.
שם מקומך. בדרום. במגדל".
מקומי ומותי, חשב לעצמו. הפעם אין מקום לטעויות. לא מביט ימינה
ולא שמאלה. רוצה לעלות על האוטובוס הראשון, אבל הנהגת אישה.
שחורדינית וממושקפת. הוא לא יתן להן לבלבל אותו הפעם. המבט על
הרגליים. יורד מהרכבת ומתחיל ללכת. התחנה המרכזית הישנה,
לוינסקי. בפינת הרחוב שואל מוכר מצתים איך מגיעים למגדל.
העיניים עדיין מביטות בשרוכי נעליו. הוא ממשיך. רחוב הרצל
ומגדל שלום מולו.
מוצא את חדר המדרגות ומתחיל לטפס. הוא הגיע לגג. המוות לא מושך
אותו אבל חוסר החיים נושק לכוח המשיכה ולמטה. עומד על הקצה.
רגע לפני חולף מבטו על בניין המשרדים שמולו.
היא עמדה שם, כוס קפה בידה. שתי ידיה מחבקות את הכוס, מנסות
לשאוב את החום מהבסיס לקצות האצבעות.
מבט קצר: היא - המגדל - המגדל - היא. הוא יודע מה לעשות.