יש לי קופסא קטנה עם עיטורים מזהב מתחת למיטה. על הקופסא כתוב
משפט בהונגרית, משהו בסגנון "סוד החיים טמון במחר". לקופסא
הקטנה והפלצנית שלי יש מפתח נחושת מהודר שנמצא תמיד בחזייה שלי
או בתחתונים.
אתמול הסתכלתי במראה והייתי מאוהבת בעצמי לכמה דקות. התחלתי
ללטף את הצוואר ואת עצמות הבריח ולראשונה, הסתכלתי לעצמי
בעיניים למשך יותר משלוש שניות. נישקתי לעצמי את הזרועות
ונאנחתי. נשמתי ונשפתי בקול, העברתי יד על בטני החלקה, עצמתי
עיניים. חפנתי את שדיי בשתי ידיים, שיחקתי קצת עם פטמותיי
הוורדרדות ואז הוא נכנס ונעל אחריו את הדלת.
הוא המשיך ללטף אותי, בדיוק איפה שהפסקתי וכבר לא אהבתי את
עצמי בכלל. לפני שהעניינים התחממו מדי, הוצאתי את המפתח
מהתחתונים ופתחתי את הקופסא. הוא הסתכל על תוכנה בכזו תאווה
שלא ידעתי למי הוא יותר נמשך, אליי או אליה.
הוצאתי את האבקה וסידרתי אותה בשורה מדויקת על המראה הקטנה
שלי. שאפתי את הסם, כמה שאני אוהבת את הצריבה הזו באף, כזו
שמדמיעה את העיניים. הוא הסניף אחריי והתקרב אליי במבט עמום.
שמתי את הדיסק שלי במערכת, "Hello" של Lionel Richie היה השיר
הראשון והשני בדיסק. השיר הזה תמיד גרם לי להרגיש שאנחנו עושים
אהבה ולא מזדיינים. "לא נמאס לך מהשיר הזה?" הוא הפטיר תוך כדי
שהוריד לי את התחתונים. השאלה שלו עצבנה אותי, אבל לא יכולתי
לכעוס עליו כשליונל שר לי ברקע אהבה ושואל אם אני אי שם,
מרגישה בודדה או שיש מישהו שאוהב אותי.
הוא זרק אותי על המיטה והתחיל לנשק את כל כולי, בינתיים השיר
נגמר והתחיל מחדש.
הלשון שלו התחפרה לי בתוך הפופיק ואני כבר כמעט הייתי בעננים.
"אני חייב שתדעי, כי אני תוהה איפה את ותוהה מה את עושה..."
פקחתי לרגע את העיניים והסתכלתי על התקרה, הציור שהוא צייר לי
היה תלוי שם. הגרסא המעוותת שלו ל"עליסה בארץ הפלאות". משהו
בסגנון "אני בארץ הזוועות". הדמות שלי עומדת המרכז, סרט שחור
על מצחי וחרב בשתי ידיי. המוזר שמנרגל על הפטרייה מחזיק באנג
מושקע מימיני והחתול המחייך מדמם למוות למרגלותיו. מלכת הלבבות
השבורים חותכת את רגלי השמאלית וקלפים של ג'וקרים וגלידות
מתעופפים לכל עבר, ביניהם אחד יחיד ומיוחד של 2 לב אדום.
אני מחייכת לעצמי בדיוק כשהוא חודר אליי. השיר נגמר.
אני יושבת על אדן החלון עם סיגריה, עטופה בסדין. הוא יושב על
הרצפה ומנגן, לבקשתי, את "מישל" של Anouk.
אני נזכרת איך לפני חודש הוא התקשר אליי, אמר "אני למטה, יש לך
חמש דקות לארוז ואנחנו נוסעים לאילת" וניתק. ירדתי בריצה עם
תיק קטן והוא חיכה לי על האופנוע, מושך ומסוכן מתמיד. כל הדרך
חיבקתי אותו מאחור ונתתי לרוח לפרוע את שערי הארוך. כשהגענו,
עשינו קעקוע תואם וגזרתי את השער. הלכנו לאורך החוף ועלינו על
המזח. סירה קטנה קרצה לנו להצטרף אליה. הוא הוציא סכין מהכיס
וחתך את הקשר. התרחקנו מהמזח אל האורות המנצנצים המשתקפים במים
וכל הלילה שכבנו על הגב וספרנו כוכבים.
הוא מכין שתי כוסות קפה שחור. הוא לימד אותי לאהוב קפה שחור
ובירה וגם גראס וכל השיט. הוא יושב על הספה השחורה ואני עליו,
כל העיפרון מרוח לי מתחת לעיניים והוא אומר שככה הוא אוהב אותי
- מלוכלכת ופרועה. הוא מכניס יד מתחת לגופייה שלי ומלטף לי את
הבטן.
הוא שם "נערה בהפרעה" ב-DVD. אנג'לינה היא האישה הכי סקסית
בעולם לדעתו. "יש לכן אותן שפתיים", הוא מנשק אותי ונושך את
שפתי התחתונה.
אני מניחה את ראשי על החזה השרירי שלו ומנסה להרגיש את הלב שלו
פועם. לא מצליחה. עוצמת עיניים.
אני מתעוררת מכוסה זיעה קרה בחדר ריק, לרגליי חול לבן. החדר
חשוך כמעט לגמרי, מלבד חור קטן ממנו אלומת אור מאירה מעט. אני
מתחילה להרגיש את הפאניקה, הלב דופק מהר, העיניים פעורות
לרווחה. אין דלת בחדר, גם לא חלונות. אני מתכווצת לתנוחת עובר
ואלף מחשבות רצות לי בראש, מחרישות לי את ההיגיון. אני צורחת,
אבל שום קול לא נשמע. עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה וקמה.
איפה אני?
אני מתחילה לרוץ בחדר, כמו עכבר בכלוב, מטיחה את עצמי בקירות,
רוקעת על הרצפה. אני רוצה החוצה! אני רצה במעגלים, בריבועים,
בספירלות, כבר אין לי נשימה. נופלת על הרצפה, על החול הלבן
וחושבת על ים ושמש.
לפתע משהו נתחב לחור ממנו הגיע מעט האור. עלטה מוחלטת עוטפת
אותי וההיסטריה מכה בי שנית. קול מוזר והגג נפתח, אני
מסתנוורת. שופכים אותי החוצה מהחדר המוזר על מראה. אני מסתכלת
על עצמי ומרגישה פתאום כל כך מאוהבת. אני יפה, שפתיים חושניות,
עיניים חומות וגדולות, מבט חודר. אני לא יכולה להתיק מעצמי את
המבט עד שמשהו מערבב אותי עם החול. מעט חנוקה, אני שוכבת על
הגב, תערובת של צבעים מדהימה אותי. לפתע סרגל ענקי מבתר אותי
לשניים, קוצץ אותי לחתיכות, בולל אותי עם החול הלבן. ואני לא
מתה, רק מפוזרת לאלפי חלקים מדממים, נשאבת אל צינור חמים
ונעלמת.
אני פוקחת עיניים והוא שקוע בסצנה האהובה עליו. אני מרגישה את
החול הלבן שדבק בגופי וקמה למקלחת. "לאן את הולכת? בדיוק הגענו
לקטע הכי טוב!"
סוגרת את הדלת אחריי, בקושי יש מים חמים. שיט! מתקלחת מהר בזרם
חזק, שמה דאודורנט ויוצאת בשער רטוב ושובב.
לפני שבוע ממש שעמם לי, אז לקחתי את עצמי לסרט. זה לא שאין לי
חברות, פשוט אני היחידה שיכולה לראות אותן, ובכלל - התחשק לי
להיות קצת לבד.
בדרך לקולנוע ראיתי זונה. היא הייתה יפהפייה ונראתה בת 16
בערך. "בת כמה את?" שאלתי אותה, אבל היא רק השיבה לי מבט עמוס
ושתקה. היא בחנה אותי במשך דקה ארוכה ואז הוציאה חפיסת סיגריות
מכיס מעיל העור שלה והציעה לי אחת. הן היו מוזרות, "Bidi". "זה
משהו הודי, משהו טוב" אמרה. לקחתי אחת. "רוצה לבוא לסרט?" היא
כפתרה את המעיל ושילבה את ידי בידה. "חתיכת רעל מרוכז הסיגריה
הזו, הא?" חייכתי אליה.
"ככה אני אמות בגיל צעיר", היא אמרה ולא בצחוק.
קניתי לנו פופקורן גדול ודיאט קולה לימון. "עיר האלוהים", סרט
חזק. "היית רוצה להיות ברזילאית?" היא שאלה אותי בדרך הביתה.
"לא. הייתי רוצה להיות נמלה, כדי שאוכל לקבל פרופורציות על
העולם." היא צחקה. "לילה טוב", היא נישקה אותי על השפתיים
ופתחה את מעילה הארוך. גרביוני רשת גסים וחזייה שחורה ובוהקת
עיטרו את גופה הדקיק. היא שמה בידי סיגריה נוספת והתרחקה
בצעדים מהירים.
הסרט כבר כמעט נגמר, אני לוקחת לעצמי כוס מים ומצטנפת תחת
זרועו.
סוף הלילה, הוא שם רדיו. "שיזדיינו גלגל"צ! כל יום אותם שירים.
איפה K's Choice? איפה Dream Theater? איפה קצת איכות?
שיזדיינו!"
העיניים שלי כבר קצת כבדות. יש משהו מיוחד בגלגל"צ, בכל יום
שבת ב-01:55 הם שמים את "Hallelujah" של Jeff Bukley.
"יודע למה?" שאלתי אותו פעם.
"נו."
"כי פעם חייל אחד ביקש שישמיעו את השיר הזה ברדיו. הוא יצא
לפעילות בשטחים ונהרג לפני שהספיק לשמוע את השיר. מאז, הם שמים
את השיר הזה בכל שבוע, לזכרו. מחווה יפה, לא?"
"שיזדיינו גלגל"צ."
אני כותבת שיר לפני השינה והוא מלטף לי את השער וקורא ספר.
האור הקטן מסנוור אותי, הדיסק של K's Choice מתנגן ברקע. "אני
נועלת את הדלת ונועלת את ראשי וחולמת על פרפרים במקום..."
הציור מציץ עליי מהתקרה, רואה הכל ויודע.
"סוד החיים טמון במחר", בהווה אנחנו משתקפים בקלף יחיד ומיוחד
של 2 לב אדום.
מעולם לא נגעתי בסמים, אני לא מעשנת סיגריות ובקושי נוגעת
באלכוהול. סתם חשוב לי להבהיר את זה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.