"אני לא מאמינה" היא הלכה בחדר, מקיר לקיר. "אני פשוט לא
מאמינה". היא הסתכלה לשי בעיניים ואמרה לו "הוא קרא לי מטורפת.
אני פשוט לא מאמינה שהוא קרא לי מטורפת".
שי ניסה להרגיע אותה בעיניו אבל זה לא ממש פעל. היא התיישבה על
השטיח הקטן בחדר שלה והתחילה לבכות. הדמעות זלגו על פניה בלי
בעיה. היא הייתה נסערת כל- כך.
איך הוא יכל לקרוא לי מטורפת, היא חשבה. הוא בכלל לא ידע מה
קרה, בשביל מה הוא התערב?
היא קמה מהשטיח וחיפשה בעיניה אחר התיק שלה. בתוך כל הבלגאן
היא לא ציפתה למצוא אותו בקלות רבה מדי. היא החלה מרימה בגדים
מהרצפה, ספרים מהמדף, כל דבר אפשרי היא העבירה למקום אחר בחדר,
עד שהיא ראתה מאחורי השידה שלה את התיק הצהוב.
"אני עוזבת" היא אמרה לשי והגישה לו דף מקופל. "לא חשבתי שתגיע
היום, אז כתבתי לך כמה דברים."
הוא פתח את הדף וקרא אותו במהירות. ניגש אליה ונתן לה חיבוק
ענק.
"תודה, מתוק. אתה היחיד פה שמתייחס אליי כמו בן אדם. הם בכלל
לא מבינים אותי. אתה יודע שאתה מוזמן לבקר אותי בדירה שאני
אעבור אליה."
שי הנהן. היא ידעה שהוא כבר יודע.
"אתה יודע, הוא נכנס ככה לחדר, פתח את הדלת וקרא לי מטורפת.
הוא בכלל לא ידע מה קרה לפני שהוא נכנס! הוא לא ידע שהיא
התחילה, הוא לא ראה מה היא עשתה לי, הוא רק היה לטובתה, כמו
תמיד." היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה "אם הם חושבים שאני אסבול
יחס כזה אז הם טועים בגדול. אני יוצאת מפה עוד היום."
היא סיימה והתבוננה בשי. בינתיים הוא התיישב על המיטה הריקה
והקשיב לה. היא ידעה שלא יגיד כלום. הוא אף פעם לא דיבר הרבה.
גם הפעם לא דיבר, הוא רק ישב שם והסתכל עליה בהבנה.
כשהסתכלה עליו הבינה שהוא כבר צריך ללכת, היא גם הבינה שהוא אף
פעם לא יאמר לה את זה, הוא יחכה עד שהיא תבין בעצמה. "אתה יכול
ללכת, אם אתה רוצה" אמרה וידעה שהוא לא רוצה, אבל הוא צריך
ואין לו ממש ברירה.
אחרי ששי יצא היא המשיכה לבהות בקיר, חושבת.
אחרי כמה דקות של בהייה בקיר היא שמעה קולות צעדים מחוץ לחדר.
היא עוד הספיקה לראות בחלון הקטן שבתוך הדלת כמה גברים לבושים
בבגדים לבנים מתקרבים לחדרה. היא ניסתה להתנגד לתפיסתם בידיה,
מעיפה ברגליה את המגש עם האוכל המגעיל שהיה עליו, אבל הם היו
חזקים ורבים ממנה והיה להם מזרק.
הפסיכיאטר שהתבונן בה קם מכיסאו, תוך כדי כתיבת דבר מה בפנקס
שלו. האחות ניגשה אליו, מגישה לו כוס קפה, מנסה להציץ בפנקס,
מצליחה לקלוט בעיניה רק כמה מילים. "חבר דמיוני בגיל עשרים,
פרנויה, סכיזופרניה קלה..."


מוקדש לאחותי, עם חיבוק מחזק וענק. ו-לא היא לא מטורפת.