כשאת עומדת באמצע חדר מלא אנשים, או יושבת על המיטה מכוסה בפוך
עד הראש, הלב שלך צועק מכאב, והעולם ממשיך להסתובב, עוצם
עיניו, אולי מעולם לא היו פקוחות.
כל מה שאת רוצה לעשות זה לקחת סכין יפני ולעצב את הידיים שלך
מחדש, אבל את רק ממשיכה לשבת, חיוך קל, ציני כמובן מתפשט על
פנייך, את בוהה בידיים היפות שלך, מקור גאוותך בגוף הזר הזה,
חושבת לעצמך שזה לא שווה את זה. את מרגישה את הוורידים
מתפוצצים בתוך הצינורות הכחולים הדקים, אבל את ממשיכה להגיד
לעצמך שוב ושוב שזה לא שווה את זה. אולי בסוף תאמיני לעצמך.
יש לך עתיד נפלא לפנייך, את יודעת את זה, אבל כרגע קשה לך
לראות את עצמך קמה מחר בבוקר.
קצב החיים המחריד הזה לא משתלב בקצב הפעימות שלך. עוד שבוע עבר
וזיכרונות טריים מיטשטשים בתוך האבק שהחיים יצרו אחרייך. בעיני
רוחך, את עדיין בהופעה המטריפה של יהודית רביץ, שם התאהבת בה
מעבר למה שחשבת אי פעם שמוזיקה יכולה לגרום, מתמזגת עם הצלילים
הממכרים, גורמת לכל איבר בגוף לרטוט עד לשיכרון מוחלט, המילים
המכשפות, זרות, אבל מוכרות לך כאילו שמעת אותן כל חייך בלהט
המטורף הזה.
רק בת 16, ומחרידה אותך המחשבה להיות אחת מהאנשים האלה שיגידו
משפטים כמו "כשאני הייתי בגילך" או "מה לא הייתי עושה כדי
לחזור לגיל הזה". שקר אחד גדול. את יודעת את זה. את יודעת
הכול, הרי.
את יודעת מהי אהבה למרות שמעולם לא חווית אחת אמיתית כזאת, כמו
בסרטים האמריקאיים הישנים. כל מה שאת יודעת על אהבה זה איך
להתאהב באנשים שלא אוהבים אותך.
את יודעת מהי שנאה, אינספור פעמים חווית אותה מבעבעת בתוך
חלקיקי הנשמה שלך, כמו אש שרצית לנשוף מפיך ולשרוף את כל הרע
שמאיים לסגור עליך, לא נותן לך לברוח.
את יודעת מהי קנאה, חברתך הטובה ביותר היא.
את יודעת מהי טביעה. כל כך הרבה פעמים מיותרות הרשית לעצמך
לטבוע.
כל כך אוהבת את, לשים לך מוזיקה עצובה על ווליום גבוה, ולתת
למלנכוליה השקטה, האפורה, המכשפת, לאפוף אותך, לחבק אותך,
להניח ראשה על כתפייך, לתת לה לאהוב אותך כמו שרק היא יודעת,
לתת לך להתאהב בה, לגרום לך להאמין שאת אינך יכולה בלעדיה. הרי
מה יהיו חייך, נטולי המלנכוליה המתוקה?
את אוהבת  להגיד לעצמך שלא אכפת לך מה אנשים חושבים, ואחר כך
להלקות את עצמך. את שונאת אותך , כמובן, קוראת לעצמך צבועה.
את יודעת, כל כך יודעת, מזה להתפלש ברחמים עצמיים, הרי את
מכוערת מדי, גבוהה מדי, שמנה מדי, אם זה לא כך, איך יכול להיות
שאין אף אחד שאוהב אותך? ועם כל זה, איך אפשר שלא להתפלש בתוך
רחמים עצמיים?
איך אפשר לוותר על הבריכה הבוצית והחמימה הזאת שמענגת אותך
בכזאת  קביעות, לעולם לא מאכזבת.
בריכה של שנאה. שנאה ואהבה. שני הגבולות המדהימים והקיצוניים,
כל כך מפתים אותך ליפול לכל אחד מהם. לפעמים את חזקה, לעתים
לכמה דקות טהורות יש לך אושר אמיתי בלב ואת יודעת שאחרי הכול,
הכול יהיה בסדר. אבל לפעמים לא בא לך להרגיש אמיצה, אופטימית,
גיבורה. לפעמים בא לך רק לשקוע עמוק בתוך הפנטזיות והחלומות
שלך, לפלוש לתוך מחוזות ששייכים רק לך. ואין מדהימים מהם.
אי אפשר לזלזל בזה. חומות גדולות יותר, גדולות אפילו מ מ נ ה,
מגנות על העולמות שלך, ואיש לעולם לא ייקרא את המילים
האמיתיות, בלי הטיפקס והמחיקות השחורות. מילים כמות שהם. יפות
וזכות. על- אנושיות.
כמה כואב זה לדעת הכול. מבינים את זה רק אחרי שמבינים את תוכנו
של הכלום.