ההורים שלנו לא מתים מוקדם מדי,
אנחנו גוררים אחרינו את ההיסטוריה בגללם
זה בעיה שהמערכת מתבססת על חוקים לא מעודכנים
שנכתבו כל כך מזמן.
אחד ועוד אחד שווה שתיים רק שכל אחד מורכב מנוסחה
שעולה על גדותיה, נוסחה לפצצה מתקתקת שצריך להטביע רחוק, לחתוך
את החוט הכחול, האדום, השחור. ללחוץ על הכפתור הגדול שיתפוצץ
לעזאזל בבום ולא סתם לשבת ולשתוק.
הזוגיות היא קשר בין אדם לאדם למשפחה שלו/ה, לאושר, לבעיות,
להיסטוריה של ילד/ה קטנה.
על חבית של חומר נפץ שמתחממת על מחבת מחומם מראש ומשומן, יושבת
לה ילדה קטנה, אוכלת לה גבינה לבנה,
יורד לו עכביש, לטעום ולהגיד שלום,
אלף מילים תלויות ממסמר חלוד על צד בניין.
הכל בבום לעזאזל, לחתוך ולהשתיק את החוטים עם הצבעים הישנים,
שלא יציק. לרתך מעגל חדש, נקי, בלי שום קצרים,
בלי פלורסנט חיקוי טבעי לבן, צחור.
שאור טבעי של שמש יחמם אותנו ישנוניים.
שהמיטה תספיק בגודל לשניים עם מרחב אישי-זוגי,
ולא רק לכל החברים.
כולנו קשורים בחוטים, אתה לא מתחבר לבן אדם,
אתה מתחבר לרשת סיבים
הבית שוכן במקום שבו הלב נמצא,
גם משהו קצת קרוב לזה פשוט לא מספיק.
הקיום האנושי - החברתי הוא בו זמנית,
רק שהזמן מנקודת מבט של קיום אנושי מוגבל,
הוא לינארי חד-כיווני
... נזיל דמעה שקטה. כמה חבל.
21.01.06 |