היה זה יום שישי בבוקר, אמא העירה אותי ושאלה אם אני רוצה לבוא
עם המשפחה לטנטורה, אני שהייתי עייפה, החלטתי בצעד אמיץ ובלתי
רגיל שאני מתעלה על העייפות הצבאית ,שמה בגד ים והופה לים.
אז נסענו איזה שעה נסיעה, לקחנו גם את הכלבה איתנו, כל הדרך
אמא הייתה עצבנית כהרגלה, אני מנסה להרגיע, להחדיר לה סובלנות,
משימה לא פשוטה לקחת על עצמי למי שמכיר את אמא שלי.
כשהגענו חברנו אל שאר המשפחה המורחבת:
סבתא, דודים, בני דודים, נכדים, נינים. אחרי שאמרנו שלום לכולם
התמקמנו
אני מייד הלכתי לשירותים, עוד הרגל של בנות, להשתין כל שנייה
וחצי, מגיעים למקום חדש, חייבים ללכת לשירותים, אם יש שירותים
אז למה לא... ממש כמו שכלבים מסמנים את הטרטוריה שלהם שהם
משתינים בכל פינה.

כשאני יוצאת מהשירותים אני מבחינה בעובדת ניקיון רוסיה מדברת
עם ילד קטן בן שנתיים, שואלת איפה אמא שלו
כמובן שהעובדת הייתה רוסייה, איך לא, הרי כל עובדי הניקיון הם
רוסים, זה ממש מאפיה. תרצו או לא זאת עובדה.
הילד שלבש בגד ים אדום, לא הפסיק לחייך ולצחוק, העובדת הרוסייה
שואלת והוא לא עונה לה.  נעמדתי לידם, הכנסתי משהו לתיק, הילד
שהיה שחום עור, מתקרב אליי נעמד ממש מולי ומחייך. באותו רגע
תהיתי אם אני מכירה אותו. המכנה המשותף שלנו ששנינו שחומים.
העובדת צוחקת: "אהה הוא שלך." ואני "לא , לא אני לא מכירה
אותו"
התחלתי ללכת והילד אחריי, צוחק מחייך ומתגרה בי, פשוט עוקב
אחריי
הרגשתי כמו שאני הולכת ברחוב ואיזה כלבלב קטן לא עוזב אותי.
כל הסיטואציה הייתה נראת לי מוזר, איך ילד מסתובב ככה לבד
וכולו מלא ביטחון, איפה לעזאזל אמא שלו, ואז נפל לי האסימון.
"הילד ערבי"
אני לא גזענית זאת המנטליות שלהם, הם מגדלים את הילדים ככה...
עצמאיים
הילד היה ממש חמוד, ניסיתי לשאול את שמו, הוא לא הפסיק לצחוק,
אפילו ניסיתי בערבית.
כשהגעתי למקום שישבנו כבר ראיתי שהוא חוזר למשפחה שלו  וכן הם
היו ערבים.

שמתי לב שלילד הערבי המון אחים, הם ישבו ממש לידנו, הוא והאחים
שלו התקרבו לכלבה שלי וניסו ללטף אותה. מי שמכיר את הכלבה
הקטנה שלי יודע שהיא מאד סנובית ולא אוהבת כשזרים מלטפים
אותה.

הילדים שלא הפסיקו להתרוצץ אחרי הכלבה התחילו לשגע את אמא שלי,
אמא התחילה לצעוק על אחת הילדות הערביות, תעזבי את הכלבה.
הערבייה הקטנה אומרת: "הכלבה שלי". אמא ממש התעצבנה, מה פתאום,
הכלבה שלי, תעופי מכאן.
לא יכולתי שלא לעשות את ההקבלה בראש על שטחי ארץ ישראל, הערבים
אומרים שלי, היהודים אומרים שלי, כל אחד רוצה בעלות על המקום.
אבל זאת ילדה בת 6 וזאת אמא שלי....

הילדה הלכה ואיתה הילדים, שלא תחשבו שהם לא חזרו כל דקה והציקו
לנו

בנתיים נכנסתי לשחות, היה יום חם, כשחזרתי לחוף שני נינים של
סבתא שלי שיחקו בבריכת גומי קטנה, בני שנה שנתיים, הילדים
הערביים מתקרבים להסתכל.
הדבר גרם לי להרגיש לא טוב, מה יש להם לבהות בנו, אנחנו
ממעמדות שונים, יש לנו הרבה יותר מלהם? גרם לי לרחם עליהם
במידה
לא ידעתי אם לשנוא אותם או לא, הם ערבים, הם מסתובבים לנו בין
הרגליים, מפריעים לשלוותנו, מציקים. אבל הם רק ילדים, ואז מה
אם הם ערבים... למה שנשנא אותם. אני בעד שלום

הילד הערבי ממקודם ישב ליד הנין של סבתא שלי, יוסף שמו, ההורים
של יוסף חזרו בתשובה לפני שהתחתנו, היום הם דוסים, אנחנו משפחה
חילונית בעיקרון.
אבל כשהילד בבגד ים לא רואים שהוא דוס, יוסף ששיערו ארוך שיחק
ברובה המים שלו.
מסתכל על הילד הערבי לצידו. הוא מכוון עליו את הרובה.
יוסף לא יודע שהילד ערבי, אני לא בטוחה שהילד יודע שיוסף יהודי
אבל הייתה זו תמונה ממש מצמררת.
הילדים בני שנתיים ואנחנו היהודים, הכובשים כבר בגיל הזה חזקים
עליהם, אבל הילדים האלה כל כך תמימים. כשעל גופם רק בגד ים ,
שניהם אותם ילדים.