"אנחנו אנשים של סיטואציות", אמר לי דרורי. "אנחנו רואים את
הדבר בעיני רוחנו ומדמיינים אותו כפי שאנחנו רוצים לראות אותו.
ואז אנחנו משליכים עליו סיטואציות שונות שוב ושוב."
דרורי לא אמר בדיוק את זה ככה אבל זה פחות או יותר מה שאני
זוכר, אבל העיקרון זהה. הניתוח האובססיבי והפנטזיות על כל זיק
וניצוץ של קצה חוט בחיים שלנו מטרידות. אתה מעדיף לברוח לחיי
הדמיון ולאבד שם את דרכך, וכשלבסוף אתה מוצא עצמך נטול כלום,
בודד, מסכן, עצוב ומתוסכל אתה מתחיל לקלל ולשנוא את עצמך. אבל
כמה קל זה, כמה פשוט ונוח זה להתמכר לדמיון האינסופי שלא מאכזב
לעולם. כמו סם זה, סם של פולסים חשמליים שמגיעים למוח ומציפים
אותו ברגש אבוד ומוחשי לכאורה כמו מנת סם אשר מרגישה טוב
בהתחלה אך לאחר הטריפ יש ירידה. כמו כל דבר בחיים, מה שעולה
יורד, כמו גל בים, כמו כדור פורח, כמו זרם הנוירונים שעובר
בגוף ומכתיב לי את עצמי. אני חסר זרימה קוסמית, אני חומר לא
מוליך, לא מוליך את זרם החיים המנסה לעבור דרכי וניצב בפני
התנגדות, בפני חוסר זרימה. חומר שלא עומד בקריטריונים של החברה
המתכתית והקרה ונזרק בערימה של חומרים מבודדים ומבודדים מהחברה
הנורמלית. ומנסה בכל זאת להוליך, להוליך את החיים, להוליך את
עצמו ולהגיע ליעד. אך אין סוף של זבל, זבל המציף את תת-ההכרה,
זבל המציף את עורקיו, את דמו, את גופו ואת דרכי נשימתו עד
למחנק וגועל עצמי ודשדוש תמידי. ללא מטרה, ללא הכרה, ללא חיים
וללא נחת. אך אולי יגיע יום, יום שבו הסיטואציות, שבו הזבל
והחלקיקים המיותרים והלא רצויים של המנה המחשבתית יתמעטו
ויסוננו וניסיון החיים המר לבסוף יגיע לפרקו. אולי אני אביא
אותו בעצמי במקום לחכות למשאית עם השליח הנחמד שזורק לי מדי
פעם חלקי פאזל לא ברורים. אולי סוף כל סוף אכריע את המערכה
לטובתנו... לטובתו... לטובתי...