המוזה שלי התחילה ונגמרה ועם הסיגריה של הבוקר שלי, שאותה
התחלתי, באופן לא שגרתי בשעה חמש אחר הצהריים. התחלתי לחשוב על
המחנה שלנו, שהיה לפני חודש בערך, במדבר יהודה.

נזכרתי בחמש בבוקר, את התאריך אני לא זוכרת. קמתי מחלום מוזר
בו חלמתי על מלאך המוות עושה לי שלום מענן בשמיים, ראיתי את
הריקנות שבעיניו, נשמתי עמוק וחשבתי מחשבות טובות. התחלתי
להתלבש הכי חם שאפשר, ידעתי שבחוץ מחכה לי קור נוראי וניסיתי
ללבוש כל מה שיגרום לו לא להגיע אליי, כמובן שזה לא נחל הצלחה
רבה, כשקר בחוץ ואתה יודע את זה הקור נכנס גם מעבר לכל השכבות
שלך, אולי זה פסיכולוגי... כן אני מניחה שזה פסיכולוגי יותר.

יצאתי עם 5 תיקים מלאים, תיק קטן להליכות, אוהל, שק שינה, תיק
עם בגדים בו לא נגעתי ממילא כל הטיול, מזרונים לי ולחבריי
לאוהל ותיק לשמיכת פוך ענקית. תגידו שאני מפונקת אבל זה ממש
עזר לי.

יצאנו מהבית, הקור הכה בי כמו שחשבתי ולא עזרו המעיל, הצעיף,
הכובע, המכנס, הנעליים והגרביים המחממות שלבשתי, כלום לא הצליח
לעצור את התחושה הנוראית הזו. נסעתי באוטו למקום המפגש שלנו,
אבא שלי הסיע אותי. כן, לי עדיין אין רישיון, בדרך כלל בגיל 15
אין רישיון למרות שבטוח שיש מדינות שבהן יש, אבל זה לא
העיקרון.

כשהגעתי, מרגישה לא טוב, עטופה באינספור בגדים חמים שלא עוזרים
חייכתי, את המסע הזה אני לא אשכח חשבתי לעצמי, כמה שצדקתי...

נסענו 8 שעות, אני זוכרת את זה טוב כי לא ישנתי כל ה 8 שעות
האלו, רק חשבתי על החלום שלי, ועל המקרה המזעזע שהיה עם הנער
בצופים שמת אחרי שבוע שבו תיעד ביומנו חלום מוזר. בחלום הוא
חלם שבאים שני שלדים ולוקחים אותו איתם והוא נופל על שיח עם
ורדים, ביום האחרון לפני שמת, הוא כתב שחלם ששני השלדים באים
והפעם הוא שואל אותם מה הם רוצים ממנו, הם מבקשים ממנו לסמוך
עליהם והוא שסומך עליהם, ומביא להם את ידו שוב נוחת על שיח
ורדים. ועיקר מחשבותיי גם היו על מתי אני אדליק את הקאמל הבאה
שלי, כזאת אני... כשהגיעה העצירה תפסתי את הקופסא מהתיק
ונמלטתי החוצה, הקור עבר כבר כמעט. חיכינו שם איזה חצי שעה
בשביל שכמה חברה יעלו, עד שהם הגיעו כולנו חשבנו שאנחנו
משתגעים.

עלינו לאוטובוס, רעבים, שעה הייתה תשע בבוקר ולא אכלנו כלום,
פתחנו שקית במבה באוטובוס בדיוק שילד בלונדיני עם שיער ארוך
התיישב מאחורינו.

"אפשר בבקשה לסגור את השקית במבה? אני אלרגי", הוא אמר לנו,
כולנו היינו מופתעים. אלרגיה לבמבה? איך אתה חי עד היום בלי?
שאלנו אחד את השני בשקט, אבל סגרנו... מידיי פעם רצו בדיחות על
הקטע, כעבור זמן מה כמעט כולם נרדמו, כולם מלבדי.

הגענו בשתיים בצהריים לנגב, כולם ירדו והורידו את המטען, סימנו
אותו בצבע צהוב, ככה נתנו לשכבה י', לסמן בצהוב... בת'כלס זה
לא עזר בכלום, אבל סתם בשביל שנדע, אנחנו מסומנים.

העמסנו את הציוד למשאיות, אני וירין הלכנו לצד לסיגריה להסתכל
בשאר הילדים המומים מהמקום, לפני 8 שעות הייתם בבית החם שלכם,
עם הטלוויזיות, המזגנים, המחשבים ומה נשאר? לאן באתם? למקום
שהאטרקציה הכי גדולה בו היא "אבן גדולה" או לסירוגין "סלע
ענק"... ככה חשבתי באותו הרגע, ממש רגע לפני שחזרנו לאוטובוסים
להמשך הנסיעה. היא הייתה קצרה הפעם, 5 דקות והגענו, חשבתי
שהולך להיות לנו טיול ארוך ומייגע, תוך מספר דקות עשינו עצירה,
ממש מספר דקות, כדי לשתות, אולי כי הם, המדריכים שלנו, חשבו
שזה הצל האחרון שנראה. ובכן, אחרי עשר דקות הליכה הגענו למקום
הלינה שלנו, הרעיון היה שנלך עוד בערך שלוש קילומטר ובגלל
שהיינו רק חמישה חניכות העדפנו לשבת בצל סלע ענק ולאכול את
ארוחת הצהריים שלנו, וכך עשינו. ישבנו שם לפחות שעה, היו
בדיחות, הסברים אבל אני עוד לא הרגשתי שייכת למקום, אמרתי
לעצמי שחבל שבאתי אפילו...

אחרי שעה הלכנו לאסוף את הדברים שלנו שנזרקו בלי רחמים על השטח
המאובק, תפסתי את מה שיכולתי ושמתי אותו במקום, 5 תיקים אחרי
הכול, זה דיי הרבה. אחרי שהעברנו את כל הציוד האישי והקבוצתי
כולל עצים למדורה החל לרדת הלילה, הדלקנו מדורה והיה שמח אני
וחברה שלי, מיכל, היינו מותשות, החלטנו ללכת לישון מוקדם, אחרי
הטקס שהיה אמור לבוא, אבל לפני זה אני, החלטתי בלב, אלך לעשות
סיבוב, לראות מי נמצא. בעודי חושבת על זה סופר לנו על ילדה
מהצופים שנפלה מצוק של חמש עשרה מטר בנגב, נזכרתי בחלום שלי,
שאותו חלמתי רק בערך 12 שעות לפני, התחלתי לפחד כמו שלא פחדתי
בחיי, אך בשלב הזה לא סיפרתי לאף אחד על זה.

פגשתי כמה אנשים מצחיקים, מוזרים, חולניים, התחלתי להיכנס לקטע
של המחנה, כמה זה כיף, אבל ממש בקטנה. ואז הגיע הטקס, לא שמענו
כלום, הדבר היחידי שרימז לאנשים שבאים מבחוץ ומסתכלים, שזהו
טקס היה החולצות הכחולות, ה-ח' הענקית של כל משתתפי המחנה
והדממה. איזו דממה, בדממה ההיא הסתכלתי על ההר שממולי, ראיתי
שם משהו שחור זז, נתקפתי פחד נוראי והתחלתי לבכות בשקט, לקחתי
את מיכל וסיפרתי לה הכל, שגם לי יהיה תיעוד, הייתי בטוחה שאני
עומדת למות, כל המחנה חשבתי על זה, שאולי אני אמות, אבל בשקט
או בתור בדיחה עם מיכל ועם גליה שאותה הספקתי לעדכן גם.

אחרי הטקס חילקו לנו ערכה למטיילת שהייתה בתוך קופסת גפרורים
והיו בה חתיכת קטנה של נייר רב תועלת (שאיתה לימדו אותנו איך
לנגב במקרה של חוסר בנייר תועלת, כמובן שאמרתי תודה לעצמי
שהבאתי 4 גלילים והתפללתי שהם יישארו עד סוף המחנה), טמפון
(והפעם אמרתי תודה שאת המחזור סיימתי שבוע לפני המחנה), 2
גפרורים (חשבתי על זה שיש לי מצית, למרות שיש מצב שהיא תגמר...
מזל שהם חושבים על כאלו דברים) ואני חושבת שזהו... גיחכתי
לעצמי, אחרי הכול בדרך כלל אנחנו יוצאים שלושים, ארבעים חברה,
רק מהשכבה והפעם, הפעם רק חמישה שומרות, הם חילקו לנו אוכל
לארוחת הצהריים והבוקר מחר, והודיעו לנו שמתעוררים בשש בבוקר
כי אנחנו יוצאים אחרונים.

אני ומיכל הלכנו לישון, האוהל הרחב שהקמנו שלוש שעות לפני
הספיק בניגוד לציפיות לארבעה אנשים בלבד, גליה נאלצה ללכת
לישון עם ידיד שלה שהיא פגשה במחנה אחר. היא לא נטרה לנו טינה,
נדמה היה שלא היה לה אכפת לגמרי לישון באוהל אחר מאיתנו, העיקר
שיהיה איפה לישון לא משנה עם מי ולמה.

המשמרת שלי ושל מיכל הייתה אמורה להיות בשתיים בלילה, באחת
שמעתי באמת קולות של אנשים שיוצאים מהאוהל ובשתיים, אחרי שאני
ומיכל הודענו שאין מצב שנשמור גם לא ניסו להעיר אותי ישנו טוב
עד שלוש. בשלוש בבוקר התחילו הצרות, הקור היה בלתי נסבל כבר
ניסינו להדליק את כריות החימום הצבאיות שמשום מה לא חיממו
בכלל... זרקנו אותן לשקי שינה, השתמשנו בהן בתור כריות לראש,
דחסנו אותן לכיסי המכנסיים ונרדמנו לשעה, עד ארבע. בארבע בבוקר
כל המחנה החל להתעורר, הראשונים ששמענו היו קן שנקרא קן ק"ש,
קיצור של קריית שרת, כמה רעש הם עשו. בארבע בבוקר (למי יש קול
לעזאזל בשעה כזאת?!) הן החלו לעודד את הקן שלהן בצרחות.

"קן ק"ש קן טוב ממש... קןןן, קןןן", זרקנו עליהן אבנים, מקלות,
גפרורים שרופים וכל מה שהיה בדרכנו, הן לא שתקו. חזרנו לישון
כשהן הלכו, בחמש, והתעוררנו בשש וחצי בבוקר כשהשמש רק יצאה,
קיפלנו במהירות מטורפת את האוהלים, השקי שינה והמזרונים,
החזרנו ציוד, העמסנו ואחרי ניקוי יסודי של השטח יצאנו לדרך,
עייפים אבל מאושרים שתפסנו עוד חצי שעת שינה.

הלכנו רבע שעה ואז החלטנו לעצור לארוחת בוקר, דיברנו קצת ואני
כמובן אחרי האוכל לא בזבזתי זמן, עליתי על סלע שהיה מעל
המדריכים והחניכות וישבתי על קאמל, אחח קאמל שלי... כמה שהוא
עשה לי טוב בטיול.

המשכנו ללכת, ירדנו ירידה שלא נגמרה כמעט ואז התחלתי להיות
חולה ולהשתעל, אבל זה לא הפריע לי... גם כשלא היה לי קול בכלל,
הייתי מאושרת, הבטתי לצדדים והבנתי כמה שהטבע יפה יותר ומרתק
יותר ממסכי הטלוויזיה המטופשים ומהמחשבים הללו שלא יעזרו לי
בכלל בחיים, הנה גם עכשיו שאני כותבת במחשב שלי את הסיפור הזה
אני מרגישה כאלו עשיתי רק חצי עבודה, רק הקלדתי את המילים
בקלילות, אך ככה חונכתי, חינוך קשה לשנות... קשה מאד.

המשכנו ללכת, שעות ארוכות, מטפסים למקומות רחוקים ויורדים אותם
ואחרי זמן רב הקפנו כבר את מצדה, נדמה לי שהלכנו באותו יום מעל
לעשר קילומטרים, את מצדה, כך אמרו לנו, נעלה יום אחר כך, שמחנו
כל כך והמשכנו ללכת עוד שלוש קילומטרים של כביש הפעם עד למחנה
שם עצרנו מיד בשירותים, זה היה מן נוהל שכזה, כולן הולכות
לשירותים (אני לסיגריה) לפני שהם יתלכלכו, לי זה לא הציק. מה
שכן הפתיע אותי היה העובדה שבכל ההליכות הללו יצא לי להשתין
פעם אחת בטבע, מישהו פעם אמר לי שנשים יכולות להתאפק שתיים
עשרה שעות בלי להשתין לעומת גברים, ארבע. זה יצא דיי נכון, חוץ
מהפעם ההיא שעליה הצטערתי בכל מאודי. הרגשתי כאלו אני מטנפת את
הטבע במשהו שלא טבעי לו, כאלו אני גוזלת ממנו את יופיו האמיתי,
השקט, הרגוע, היבש.

בטבע, כדי לשרוד איך שאתה נראה לא נחשב, העיקר שיהיה לך בגדים
שמתאימים לאקלים, אם חם אז בגדים קצרים ואם קר בגדים חמים,
שיהיה לך מספיק אוכל, לא משנה אם זה אוכל מוכר או לא מוכר,
העיקר שלא יתקלקל ורגליים טובות, עם נעליים טובות, מותג או לא
מותג, לאבנים זה לא משנה, הם יחדרו לרגלייך אם תלבש מותג או אם
תלבש נעליים מהשוק. לחיות הבר לא אכפת אם הריח שלך הוא טוב או
לא, הן יבואו אלייך כשיש אוכל או בעצם אתה תבוא אליהם, אחרי
הכול, המדבר הוא השטח שלהן לא שלך. הבנתי שפעם היה עולם מושלם
לבטח, אם הדבר היחידי שהיית זקוק לו הוא מעט בדים לבגדים חמים
או לבגדים קצרים וזוג רגליים ונעליים שלא משנה אם הן מנייק או
מדיזל או ממוכר ממוצא ערבי בשוק, העיקר שיהיו נוחות ויתנו לך
להרגיש בכפות רגלייך את אבני המדבר דוקרות אותן ועושות בהן
שלפוחיות מדבריות מסוג נדיר, אתה תהיה מאושר רק עם אלו ועם
אוכל שיספיק לך, נייר טואלט, עדיף, ומים, הרבה מים.

אחרי שסידרנו את הדברים שלנו במקום חדש והדלקנו מדורה בה הפעם
כולם השתתפו בהכנות התחלנו להתמקם, מצאנו פינת ישיבה, מעבר
לחבורה של אוהלים שם אני אוכל לעשן, ומקום שבו נוכל לשחק טאקי
(שאני מצאתי) ואיפה הברזייה של המים. ישבתי עם גליה ועם הידיד
שאיתו ישנה ב"פינת העישון" בפעם הראשונה, הבטנו למעלה וראו את
הכוכבים כל כך יפה, הייתי מוכנה להישאר שם רק כדי לראות זאת
שוב ושוב, כמו מצפה כוכבים, זה היה מדהים. נשענתי על איזה סלע
גדול כשהבטתי מעלה אל השמיים זרועי הכוכבים, מידיי פעם התווספו
עננים אליהם, ענני עשן, אם זה מאיתנו ואם זה מהמדורות שלידנו,
חייכתי לעצמי, אחרי זמן מה חזרתי לישון, לא לפני שאמרו לי את
השעה בה נתעורר יום למחרת, חמש בבוקר.

אני ומיכל התפלאנו לשמוע את השעה מפי המדריך שלנו, שש הפעם,
קמנו מהר ככל שיכולנו ושוב ארזנו תיקים ויצאנו במהירות לדרך,
אחרי שחזרנו את דרך הכביש הארוכה והמייגעת בחזרה למדבר השומם
עצרנו לארוחת-לפני-בוקר, בה ניסינו להתעורר, אני, שהייתי צרודה
כל כך אז שלא יכולתי לדבר וגליה שהרגישה ממש לא טוב, ניסינו
להירגע, הדרך הארוכה, עוד לפנינו, אמרנו לעצמנו, כמובן שזה לא
עזר.

אז המשכנו ללכת הגענו לשביל הרץ, אמרתי לעצמי בטח יהיה קל, כמה
טעיתי. הסתכלתי למעלה, שלוש קילומטר למעלה, זה היה בערך שביל
הרץ עלייה תלולה ומסוכנת, מפחידה ונוראה שלקחה ממני את נשמתי
ואת הכוח להמשיך הלאה, בשלב ההוא נשברתי, עצרתי כמעט כל חמש
דקות כשדמעות בעיניי מנסה להסדיר את הכאב ברגליי, ראיתי אנשים
רצים למעלה, ראיתי אנשים מלמטה ולא יכולתי עוד המשכתי בלי כוח
רצון ללכת מעט ולעצור ללכת ולעצור, כמעט והתייאשתי לגמרי
כשהגענו לסוף ואז עצרנו שם, בסוף אחדים הלכו להצטלם עם הנוף
אבל אני, אני הייתי חייבת לשבת ולהירגע, מאחורינו עליה
ומלפנינו עלייה, רק שהפעם העלייה הזאת לא הייתה קשה לי, זיהיתי
המון אבנים מתואמות לפני גודל ולפני צורה, דומות אחת לשנייה,
באותו הצבע, עולות ועולות...

"מדרגות...", פלטתי, לא האמנתי למה שראיתי, מדרגות!!! המשכנו
לעלות וראינו כל מיני הצגות, במבנים של מצדה. מובן שפעם הייתי
במצדה, מזמן, לפני המון שנים אבל המקום נראה לי כל כך מופלא
אז. המשכנו ללכת וירדנו בשביל הנחש, זה דווקא היה נחמד עד
שנדפקו לכולנו הברכיים והחלטנו לשבת לאכול ארוחת בוקר, בעשר
אני מניחה, אני קפצתי על ההזדמנות ולקחתי את הקאמל והפלאפון
למקום מבודד שם דיברתי עם חברות שלא יצאו שהתגעגעתי אליהן.

כשהמשכנו ללכת ראינו דרך ארוכה לפנינו, של מישור הפעם בלי לשים
לב אחת מהרגליים שלי דרכו בטעות על אבן מחודדת, זרקתי את ידיי
לפניי ועצמתי את עיניי ונפלתי כמו בסרטים, נפילה חלקה, כולם
כולל אני צחקו (זה היה אחד הדברים הכי מצחיקים שקרו לי) ועלייה
לא רצינית בשביל להגיע לחניון שלנו, רק שלוש מאות מטר תלולים,
קטן עלינו. הגענו בדיוק עם רדת החשכה ואצנו לנצל את שעות האור
האחרונות ולהקים במהירות מסחררת את האוהלים, המדורה ושאר
הדברים, בזה הצלחנו, בלי ספק... הימים נגמרו במהירות, למחרת
היינו אמורים לחזור, הכנתי את ארוחת הערב המוצלחת ביותר,
צ'יפס, לביבות תפוחי אדמה, פתיתים וירקות, אני ניצחתי על הכנת
האוכל כשהכנתי את הלביבות לבד ואמרתי לכולם מה לעשות, ההנאה
הייתה גדולה במיוחד בערב ההוא עד שהגיעה השיחה המסכמת של היום
בה נתפס לי הגב והמדריכים לא הסכימו לי להישען אחורה בניגוד
לכל השאר, שנאתי אותם על אותו הרגע ופרשתי לאוהל מוקדם, לפני
שהקור הנוראי הגיע.

בבוקר התעוררנו, הלכנו מעט עד שהגענו, בלי כל הכנה מראש לעלייה
הכי גדולה שראיתי בחיים שלי. חמש קילומטר, אם לא יותר של עלייה
עצומה מלאה פיתולים, מפחידה פי עשרה מהעלייה הראשונה, כאן
התחלתי להיזכר בפחד גבהים שיש לי, בלעתי רוק לקחתי נשימה עמוקה
והתחלנו לעלות. בערך באמצע העלייה התייאשתי וקראו לחובש שיבדוק
אותי, הוא הבין שלא שתיתי מספיק מים והחליט לשים אותי בפיקוח
המדריכים, אם אני מתעייפת חצי שעה לנוח ולשתות, המון לשתות.

רק באותו עלייה מקוללת עקבתי את כולם וכשהגענו למעלה אחרי בערך
שלוש שעות ישבנו חצי שעה כדי להירגע, שאר הדרך, כך הרגיע אותי
המדריך המוביל, רועי, היא ירידה. השתכנעתי אך כשראיתי באיזה
ירידה מדובר סירבתי לעשות אותה. היא הייתה כל כך גבוהה, כל כך
עצומה, כל כך מפחידה... הפעם באמת חשבתי שאפילו אם אני מאד
אתאמץ, אני לא אוכל לעשות את הירידה המפחידה הזו. נזכרתי בחלום
שלי, ואז החלטתי שאם הגורל שלי הוא למות אז זה מה שיקרה.

ירדנו את הירידה לאט-לאט, אני עם דמעות בעיניים מה שדיי הפריע
לי לראות
אבל עברתי אותה בהצלחה, אולי חוץ מהקטע שהיה שכמעט החלקתי
לתהום הייתי שמחה, הטיול כמעט נגמר חוץ ממסלול קליל שבו מיכל
כל שנייה נפלה בין אבנים חלקלקות וקצת מים אפילו, המסלול היה
מוצל ומעניין, מאתגר ומצחיק, אהבתי. בשיחת סיכום ישבנו במקום
מוצל כלשהו, הרבה מאיתנו נרדמו אבל כולם היו שמחים. כשהטיול
הסתיים הצטערתי שלא נשאר פה יותר, נסענו את הדרך חזרה באוטובוס
מחניק, כל הדרך השתעלתי אבל הגענו מהר, מהר מכפי שיכולתי
לדמיין, נפרדתי מכולם ופניתי ללכת הביתה, ואז העובדה הכתה בי,
אנחנו אלו שהרסנו את היופי הזה, של הטבע, רק בשביל הנוחות
שלנו, רבים על כסף, זה הדבר היחידי שמעניין אותנו, למי יש דשא
ירוק יותר, מי מקבל יותר ומי פחות, ובקיבוץ, בקיבוץ זה אחרת,
כולם שווים ועכשיו הקיבוץ שלי מנסה להתפרק ואין שום דבר שאני
יכולה לעשות כדי לעצור את זה, ואולי יש? ואני מבינה עד כמה
טיפשיות הפרסומות שבאות להראות לנו כמה אנחנו מכוערים יותר
מהדוגמנים וצריכים את הבגדים שלהם, בואו נראה את ה "דוגמנים
האלו" חיים בתנאים קשים כמו שאנחנו חיינו, ובמקום לאכול קליק,
למרות שזה טעים אפשר גם לאכול דברים שהם לא "מותגי אוכל" כי גם
לאנשים אחרים חוץ מהמנכ"לים של אסם, תלמה ואחרים מגיע לקבל
כסף, ושאם כולנו נהיה שווים העולם יהיה כל כך שקט, ורגוע,
למרות שתמיד... אבל תמיד, הדשא של השכן יהיה יותר ירוק. איזה
מין יצורים קנאים ורעבתנים אנחנו? שלא מוכנים לקבל את האחר איך
שהוא אם הוא טוב או רע יותר, איזה מן בעלי חיים אנחנו? מזן
שונה, נדיר שלא יכול להסתדר עם אחרים מסוגו. למה גדלנו? למה
נהפכנו? אנשים רודפי בצע, הדבר היחידי שאכפת לנו הוא איכות
החיים שלנוף מבחינה פיננסית במקום איכות החיים מבחינה נפשית
ורגשית, כי אני בטוחה שיש אנשים עניים שהם מאושרים יותר מביל
גייטס למשל שלא יכול לסמוך על אף אחד שיהיה חבר אמת שלא לא
בגלל הכסף, להם לפחות יש על מי לסמוך לרוב, הם מסוגלים לאהוב.

אז איזה מן יצורים אנחנו? רעבתנים, וקנאים, ורודפי בצע... למה
גדלנו? למה חונכנו? איזה מן בני אנוש אנחנו? או שאולי גם השם
הזה מוטעה?