מקום חנוק, ערפילי. לא רואים את המקום בכללו. רק את החלקים שלו
שנמצאים במרחק קטן ממני. מתקשה לנשום. כמעט ואין אוויר. ריקנות
שכזאת. ריקנות מבחוץ ואולי גם מבפנים. קשה לי לזהות איפה
הריקנות או איפה היא ישנה יותר. אני רק יודעת לזהות את הנוכחות
שלה. היא פה. כנראה חדר יחסית קטן. אולי בעצם לא. אני סתם
מנחשת. ואפילו אין לי על מה להסתמך. פשוט רצון לגלות אפה אני
נמצאת. לא אוהבת להיות בחוסר וודאות. וגם הזמן לא מורגש פה.
נראה כאילו אני פה כמה שעות, ואולי בעצם ההרגשה הזאת רק בגלל
הערפל, בגלל השיעמום, החוסר מעשה.
התעוררתי כאן לפני זמן מה. ככל שהזמן עובר אני רואה שאני נמצאת
בחדר שלי. הערפל מתפזר לאיטו. כמו כל בוקר רגיל. רק דבר אחד לא
רגיל. אני לא יכולה לקום מהמיטה. חדר פיצפון וצפוף. מיטה יחסית
קטנה ולא נוחה כרגיל. משהו לא בסדר. מתאמצת ובוקשי מסוגלת
להרים את ראשי כדי לראות שאני קשורה. קשורה למיטה אם הידיים
והרגליים, וגם חגורה הדוקה חזק מסביב למותניים. הדוקה חזק מדי.
מתקשה לנשום, מתקשה לראות, אין כוח לזוז. הנשימות נהיות כבדות
וקשה למצמץ. העיניים כבדות ובקושי מצליחה לפתוח אותן. רוצה
לגלות מה קורה, איפה אני נמצאת. לא מסוגלת.
האוויר נהיה כבד וצמיגי וכמעט ואי אפשר לנשום אותו. מחשבות
מוזרות עוברות בראש. ואחרי זמן רב שאני שוכבת ככה ומנסה לא
לחשוב על כלום כי המחשבות שעוברות לי בראש רק מכניסות לפאניקה.
ואחרי כנראה כמה שעות של שכיבה כזאת המחשבה היחידה שעוברת לי
בראש זה כבר כמה דקות, "קשה לנשום". |