אני מצהירה:
אני בנאדם עצוב.
אני עצובה,
כמעט תמיד עצובה.
אני חושבת שאף פעם לא אמרתי בקול רם שאני עצובה,
או שעצוב לי.
ציינתי, לעצמי, שכואב מדי פעם, שיש סבל שקשה לסבול לפעמים,
ואף פעם לא אמרתי
שעצוב לי.
ולמה בעצם?
כי כל הזמן החיוך נובל לעצבות אינסופית, הדמעות זולגות בגלל
אותה עצבות, הכל סובב אותה.
היא סובבת אותי, היא חיה איתי, אני נושמת אותה, אוכלת אותה,
שותה אותה, הולכת איתה לטיול בלילה קר, היא איתי ואני...
אני איתה.

מלנכוליה זה שמי,
ועצבות היא החברה הכי טובה שלי.
היא מביאה איתה את החבר'ה שלה, סבל וכאב,
מדברים על כמה

כמה שעדיף בכלל למות