הרגשתי נורא. הרגשתי מפורקת, שבורה. הרגשתי שכל עולמי חרב
עליי. היום התאריך הוא ה-21 למרץ, השעה 4 לפנות בוקר. אני
נמצאת במיטה, מתגלגלת מצד לצד. עיניי כבר אדומות מרוב בכי,
הבטן שלי זועקת מכאבים, והלב מסרב להבריא.

שוב מתגלגלת מצד לצד, בתקווה להירדם, אך כל פעם רצות בעיני
רוחי אותן המחשבות, שוב ושוב. הריב, הריב ששמעתי לפני 5 שעות.
בדיוק אחרי ארוחת הערב, נשקתי להורי ואיחלתי להם שיהיה להם
לילה מקסים ושינה ערבה. בעודי נכנסת למיטה, שמעתי את זה. שמעתי
קולות גבוהים, אלה היו אבא ואמא. מקולות גבוהים זה עבר לצעקות.
זיהיתי את מקור הריב: כסף. תמיד זה כסף. הכסף המחורבן הזה, אם
הוא היה יודע לכמה צרות הוא מוביל. זו תקופה קשה במשק. עובדים
קשה, קשה מאוד, ומרוויחים מעט. אנחנו שבעה ילדים, אני הבכורה,
אני בת 18. הכסף שאבא מרוויח לא מספיק כדי לבסס את כולנו.
אפילו עד עכשיו, גם אני עובדת, מנסה לעזור לו ולהביא כסף
הביתה. אמא רצתה אף היא לעזור, לעבוד, אבל היא לא יכולה. היא
צריכה להיות עם הילדים. אתם בוודאי שואלים למה? הרי אפשר להביא
מטפלת. אבל גם כסף למטפלת לא נשאר.

הצעקות שאני שומעת מלמטה, אלה צעקות ששוברות את הלב. שמעתי
"פלאק", ואז.. אז הגיע השקט. דלת נטרקת. מיהרתי וירדתי למטה,
בעודי מועדת אבל ממשיכה. רק אמא שם. האחים שלי נותרו ישנים.
איפה אבא? אבא.. אבא עזב. אבל אני אופטימית: אבא יחזור.

הייתי עם אמא שלי. היא ניסתה שלא להראות את כאבה ודחקה בי
לעלות למעלה, לישון. היא אמרה שמחר מחכה לי עבודה קשה, ושאין
לי מה לדאוג לה, שהיא בסדר. חזרתי למיטה. הרגשתי ריקנות,
הרגשתי אבודה. אבל אז... אז נזכרתי בעוד דבר ששבר לי את הלב.
יש לי, או בעצם היה לי, היה לי חבר. היינו יחד שנתיים. אני
מהבחורות החסודות. רק אחרי חודשיים נתתי לו לנשק אותי על
השפתיים, ואחרי שלושה חודשים.. נו אתם יודעים, התנשקנו צרפתית.
הוא בן 20, קוראים לו יוגב, מפקד בגולני. הוא תמיד אמר לי שהוא
אוהב אותי, ושהוא לא לוחץ עליי לגבי קיום-יחסים. ובאמת, הוא לא
לחץ, אבל אתמול... אח... מסתבר שזה אכן רגע נדיר וחוויה יוצאת
מן הכלל. אתמול, האהבה בינינו התממשה.

אחרי שהוא הלך, דיברתי עם החברה הכי טובה שלי, זוהר, וסיפרתי
לה את מה שהיה, בעוד החיוך על השפתיים שלי לא יורד לשניה. בקול
שבור היא ענתה לי, אמרה שהייתה צריכה לספר זאת מזמן, ושהיא
גילתה משהו. משהו מאוד לא נעים על יוגב. לא הבנתי כבר מה יכול
לקרות. היא סיפרה שכבר כמה חודשים הוא מנהל רומן עם נגה, השכנה
שלה. נו ההיא מהשכבה. היא חשבה בהתחלה שהם רק ידידים, בגלל זה
היא לא הייתה בטוחה אם לספר לי עליה, אבל לפני יומיים הדבר
התגלה כרומן מהסרטים. השניים יחד כבר כמה חודשים טובים, אם לא
חצי שנה. ומסתבר שהחיים שלהם מאוד סוערים. לא ידעתי מה לעשות
עם עצמי. הרגשתי נבגדת, מנוצלת. אחרי 10 דק' מהשיחה עם זוהר,
קיבלתי הודעה מיוגב, "נועה מאמי, אני מצטער... אני חושב שזה לא
נועד לקרות בינינו. אבל נשמור על קשר, בהצלחה בחיים". מאותו
רגע, הבכי לא עצר. יכולתי למלא את הכינרת עם הדמעות.

עכשיו, עכשיו אני במיטה. נזכרת בריב של ההורים, נזכרת בבגידה
של יוגב. משהו זהר לי ליד השולחן. זו הייתה הסכין. הסכין
שאתמול אני ויוגב חתכנו איתה את העוגה שהכנתי לנו לכבוד
השנתיים. היא עדיין הייתה עם קצת שוקולד וסוכריות. החלטתי
שזהו, שהגיע הזמן שלי. שאני לא עומדת יותר בסבל הזה. החיים הם
חרא. הייתה אופטימיות, הייתה תקווה, היה טוב, אבל זהו. זה תם
ונשלם. לקחתי את הסכין, והיא אט אט התקרבה לבטני. אני זוכרת
שהרגליים שלי לקחו אותי לאנשהו. לאן? אני בעצמי לא יודעת. הן
פשוט הלכו, הלכו לדרך ללא מוצא. אחרי הליכה ממושכת, הגעתי
למקום שומם. המקום היה שזור בפרחים. זה היה מקום מדהים ביופיו.
כלניות, צבעונים, ורדים, שושנים, עצים ירוקים ופורחים - זה היה
מדהים. הלכתי בעודי מחייכת בין הפרחים, ואז ראיתי שער זהוב.
השומרים ליד השער פתחו לי אותו בלי לשאול דבר, רק הנהנו בראש
כאילו אנחנו מכירים שנים, וקיבלו את פני בסבר פנים יפות.
בהתחלה ראיתי שהם שונים ממני, אבל לא קלטתי למה. לפתע ראיתי
שמעל ראשם, יש הילה. לא קלטתי בהתחלה, אבל אז נפל האסימון.
נגמר הא? אני כבר בשמים.

המשכתי ללכת, לעבר דלת לבנה, כאילו ידעתי שלשם אני צריכה
להגיע. פתחתי אותה. החדר היה לבן וצח, ומעוטר בפסי כסף. לפתע
ניגשה אליי דמותי. זה היה גבר, גבר זקן. עיניו היו תשושות אך
טובות. כשהוא קם, ראיתי שיש לו זנב בצבע כסף, מעל ראשו הילה
וכולו זוהר, כאילו יש מסביבו אבקת נצנצים. לפני שפתחתי את פי
בכדי לדבר, הוא אמר לי שהוא יודע מה הניע אותי להגיע לפה. הוא
הסביר לי שהמקום הזה עדיין איננו מיועד בשבילי. הוא אמר
שצריכים אותי למטה. אבא ואמא צריכים אותי. ושאני לא אדאג לאבא
שעזב, כי אבא יחזור. ושאני לא אדאג לכסף, כי בקרוב, הכסף יגיע
בשפע. ושאני לא אדאג ללב הפצוע שלי, כי בקרוב הוא יתמלא באהבה
גדולה, אהבת אמת; ושלא אדאג לגבי עתידו של יוגב, כי יוגב עשה
מעשה שפל, והוא יענש. לא רציתי שהוא יענש, רק רציתי שילמד לקח.
ועוד הוא אמר שאני לא אדאג בחיים. כי בחיים, יש עליות, ויש
מורדות. לפעמים אתה למטה, ולפעמים אתה למעלה. אל תהיי עצובה,
הוא אמר, מישהו עלול להתאהב בחיוך שלך. עוד הוא אמר לי,
שהמשפחה שלי... משפחה זה הדבר הכי יקר בעולם. המשפחה זה הכל,
הם תמיד יהיו שם לצידי. והם יוכלו להמשיך הלאה רק כשאני איתם.
הם לא יוכלו להתקיים בלעדיי, ואני אפתח להם חור גדול בנשמה.
הוא אמר לי שכמוני, יש עוד אלפים, מליונים, אבל שהחוכמה היא לא
להתייאש.

כשהוא בא לשלוח אותי בחזרה למטה, הוא הבטיח שימשיך לשמור
עלינו, אמר שיתן לנו המון אושר והצלחה, וביקש ממני רק דבר אחד.
שאני בחיים לא אאבד את האמונה, ואזכור, שהוא תמיד שם למעלה
ושומר עליי.