אני חושבת שאני במין מקום כזה כמו העולם שאחרי אמרה לעצמה,
כרגיל. רק אנשים קוראים למקום הזה "העולם שלפני העולם שאחרי
ואחרי העולם שלפני" או בקיצור "העולם שבאמצע".
אין פה הרבה אנשים, לא ראיתי הרבה בכל מקרה. הכול פה לבן,
חיוור וקר - השמיים, הבניינים, המים, הפרחים הכול אותו הטעם
ואותו הריח ריח שמזכיר לי ריח חלש של ניקיון וטוהר שאותו קשה
להגדיר אם אין אתה מריח בעצמך. הטעם לעומת זאת תמיד של תותים -
עוף בטעם תות, שוקולד בטעם תות, גלידה בטעם תות ולפעמים בשביל
לגוון יש טעם תות שהתחיל להתקלקל.
המקום עצמו מזכיר לי את תל אביב, לפחות ככה אני חושבת, מאז
שהגעתי לפה - לפני שלושה שבועות וחמישה ימים, חשבתי כך. אפילו
שמות הרחובות: דיזינגוף, רוטשילד, הרצל וכאלה - ממש כמו בתל
אביב האמיתית, החיה, הצבעונית והמסריחה מעשן. לפעמים אני אפילו
מתגעגעת לעשן המכוניות המסריח. יש גם בניין גדול ועגול בשם
"הבניין הגדול". מישהו ממש מקורי חשב על השם הזה. אני חושבת
שזה מגדל עזריאלי - רק עדיין לא הספיקו לבנות את הבניין המשולש
לידו.
בכל מקרה הגעתי לכאן בטעות, אני לא אמורה להיות פה! זאת שגיאה
נוראית. לא לפה אני שייכת. אני עדיין לא מתה.
אני זוכרת את היום בו הגעתי לפה בפרטי פרטים, אפילו צבע
הגרביים שלי, שאגב צבעם היה שחור עם פרח ורוד וקטן.
עמדתי שם, ליד אותו מלאך עם הכנפיים השחורות, עם כוס המים
הצלולים ביד שהמלאך נתן לי והיתה חצי ריקה. המים האלה, הופכים
כל אחד למה שהוא באמת. רבים היו לפני, חלקם הפכו בן רגע
לעשירים, אחדים למלכים או נסיכים, אחד למשל בשם ג'ורג' בוש -
הפך לנשיא ארה"ב, סופרים, משוררים, רקדנים, שחקנים וכו' וכו'
תוך כדי שהמים גואלים את האדם מייסוריו והופכים אותו לאדם
מאושר יותר. אחרים הפכו לחסרי רכוש, גופות שמהלכות בין החיים,
רוצחים, אחדים נתקעו בקופסא קטנה בין סורגים. היו כאלה שהפכו
לחיות, חזירים, ציפורים, חתולים, שועלים, זאבים ואפילו
פינגווין אחד. את כל אחד זה היה הופך למה שהוא צריך להיות, למה
שהוא באמת.
בעדינות קרבתי את פני לכוס, בידיעה ברורה שאתעורר כנסיכה,
כמלכה, או מינימום כראש ממשלה עשיר. שכולם יכירו אותי, אהיה
מפורסמת, עשירה, אשלוט על כולם. תמיד זה מה שהייתי, רק תקועה
בגוף הזה. שתיתי מתוך הרצון להיות בעלת הכוח, לא להיות פשוטת
העם הזאת, חסר הכול, הכסף, היכולת לשלוט על כולם. אני רציתי
להיות אני.
לגמתי באיטיות את המים. טעמם היה מר. חולשה מילאה את גופי
והרגשתי ריקנות איומה. נפלתי על הרצפה הקרה. פה, במקום הזה,
מצאתי את עצמי כאשר פקחתי את עיניי.

היא לא עמדה שם זמן רב נזכר לעצמו המלאך עם הכפיים השחורות
בזמן שסירק את נוצותיו הרכות והביט ארוכות את הנוף הירוק
והשמיים הכחולים. בטח שאני זוכר, זה לא קרה לפני זמן רב, שלושה
שבועות לכל היותר. היא לא היתה היפה בנשים, לא העדינה והחכמה
ביותר. היא נראתה עלובה. פניה הקרינו אנוכיות וכאילו היתה
הטובה מכולם. התפלאתי כאשר לא הפכה לחזיר. שיערה השחור, הארוך
והחלק ועיניה השחורות הביטו בי כאילו מצווה היא עלי לתת לה את
הכוס עם המים הקדושים בטעם מיץ פטל ולגאול אותה מייסוריה כאדם
פשוט. היא סתם עמדה שם והביטה לתוך הכוס, בטח חשבה שאין שם
מספיק וכי היא צריכה יותר. הכוס היתה חצי מלאה כמו לכל אחד
אחר. היא לא בטחה בי.
ראיתי כי חשבה שתתעורר נשיאה עשירה ומפורסמת או אולי מלכה או
משהו כזה. פחות מהתואר נסיכה לא היה מתאים לה. היא בטח האמינה
שהיא בן אדם טוב שישנה את העולם וישלוט על כולם באושר ושמחה.
לפתע, בתנועה פתאומית היא קירבה את הכוס לפניה, מבלי לומר מילת
תודה או להביע משהו עם פניה הקרות, ושתתה את הכול בשלוק אחד,
נזהרת שטיפה אחת לא תיפול על הרצפה או שמישהו אחר יקבל יותר.
בטח תחושת הגועל מילאה אותה, הקור בעורקיה. ההרגשה של הנפש
שלה. אני זוכר את החיוך שלה, למרות הטעם המגעיל, לפני ש...
בום!
היא נעלמה כלא היתה. היא היתה אפס, כלום. ועכשיו רק ריקנות
ממלאה את מקומה בעולם. זה מה שהיא היתה באמת.