זה היה ערב יום שישי...
היה מזג אוויר נעים שכאילו זימן אותי לצאת החוצה ולנשום
לרווחה.
רוח קלה נשבה מבחוץ, חדרה אל החדר ונתנה לו תחושה של ערב יום
שישי נעים ואוורירי...
אצלנו תמיד עושים קידוש ביום שישי בערב, תמיד זה היה ככה מאז
שהייתי קטן.
הסתכלתי על השולחן שאמא ערכה כל-כך יפה לכבוד השבת... היא
הניחה שש צלחות ושש כוסות...
כולם צריכים להגיע לארוחה ובזמן ואפילו לפעמים להתלבש חגיגי
כשמגיע איזה אורח.
ישבתי בסלון בחוסר מעש, אבל משהו מבפנים לא נתן לי להירגע
כאילו צעק לי מבפנים שמשהו לא בסדר... כשיש לי תחושה כזאת אני
תמיד נהיה עצבני.
אני אדם כזה, אחד עם פתיל קצר, אפשר לעצבן אותי בשנייה.
לפעמים אני אומר דברים כשאני עצבני שאני בכלל לא מתכוון אליהם,
אחר כך אני מצטער על זה... אבל המילים כבר יצאו מפי, ואין דרך
חזרה...
הרגשתי כאילו יש בתוך הלב שלי חלל ריק שלא מתמלא ואני מוצא את
עצמי מסתובב בבית בסיבובים ולא נרגע.
אני אומר לעצמי שזה בטח מרעב, אני ממש רעב שאני מסוגל לאכול
עכשיו את הצלחות שאמא שמה על השולחן ולא אכפת לי כלום...
אבל זה לא זה... זה לא הרעב שמעסיק אותי, זה משהו אחר...
אני שואל את עצמי שוב ושוב מה לא בסדר?! אני מרגיש שמשהו קורה
ואני לא שם וזה מעצבן אותי, כל כך מעצבן אותי!

אני שומע את אמא שואלת איפה רון...
אני מתחיל לחשוב קצת ואני אומר לעצמי: "בוא'נה, כבר שמונה בערב
והוא יודע שאנחנו צריכים לאכול, למה הוא לא בא?!"
אני מתחיל את המחשבות ברגוע, ואז אני עובר לעצבים "מה הוא
דפוק?!" כולם מתים מרעב פה... בדיוק היום אנחנו מסיימים שבוע
לדיאטה הרצחנית הזאת...
ואני עוד מהצהריים מריח את הבישולים של אמא מהמבטבח ואני מחכה
בקוצר רוח לשמונה...
צלצלתי אליו פעם אחת...
חיכיתי... ומעבר לקו נשמעה ההודעה: "הגעתם למענה הקולי של רון
כהן..."
אמא אמרה שהוא בטח על האופנוע אז הוא לא שומע את הלצלצול...
אבל למה הוא על האופנוע?! הוא אמור להיות בבית...
חיכינו וחיכינו והוא לא בא...
אז שמענו את הטלפון... אמא שלי רצה, היא הייתה בטוחה שזה
הוא...
אבל זה לא היה הוא...

היום יום שישי... שבוע שלם עבר מאז...
קר בחוץ... קר וחשוך... הרוח הקרה חודרת לתוך החדר וכולם
מרגישים את הקור מבחוץ וקופאים...
אני מסתכל על השולחן ורואה חמש צלחות וחמש כוסות...
גם השבוע הזה בקושי אכלתי משהו ואני עדיין לא רעב...
כל השבוע ידענו שיגיע היום הזה, השישי הזה בלעדיו...
גם היום הרגשתי את תחושת הריקנות הזאת, רק שהפעם ידעתי את
הסיבה לכך...
כולם ישבו על הספה, אף אחד לא התחיל לאכול... כולנו חיכינו...
אבל ידענו שאנחנו מחכים לחינם...