תל אביב שוקעת באובך מזהם, קטלני פצצות. תל אביב שוקעת באובך,
כמו בסרטים, אובך מסוכן לאללה שהורג כל מה שבא איתו במגע. אי
אפשר לראות ממטר, אי אפשר לצאת מהבית בלי מסיכה, אי אפשר לפתוח
את הפה או העיניים. תל אביב שוקעת באובך צהוב וזה הדבר הכי יפה
שראיתי בחיים שלי, זה בהחלט סוף שהולם את כל הצדדים.
אני מרגיש מטומטם לחלוטין, היום היה אמור להיות סוף העולם, כל
הסימנים הצביעו על כך, אבל בינתיים מתברר שזה סתם יום סוער
במיוחד. אני מרגיש מטומטם כי על הבוקר בלעתי את כל האופיום
שהיה לי ויצאתי מהבית במכנסי ברמודה וגופיה. עכשיו אני קופא
מקור, מלא בחול, ההשפעה של האופיום נמוגה לאיטה ונשארו לי בכיס
רק שני ג'וינטים שאני לא יכול להדליק בגלל הרוח. אני מרגיש
מטומטם כי כנראה שאין לי סיבות להרגיש אחרת.
אני חוצה את הכביש ליד הבימה, אחת על טוסטוס כמעט ודורסת אותי,
אבל במקום לקלל את האמאמא השרמוטה שלה אני שוקע בפראנויות שלי
ובכלל לא מגיב. נראה לי שמישהו עוקב אחרי עוד מהחשמונאים, אז
אני מתיישב בתחנת אוטובוס ומחכה שהעוקב יעלם. לבסוף כשנראה לי
שהוא התייאש אני קם ומתחיל ללכת לכיוון דיזינגוף. מישהו מאחורי
תופס לי את הכתף. אני מסתובב. זה אשכנזי חתיך גבוה שאני לא
מכיר, קצת דומה לאשטון קוטצ'ר. הוא פונה אליי ומספר סיפור קורע
לבבות על אהבה נכזבת, בסיומו הוא שואל אותי לאיפה נעלמתי כל
הזמן הזה. לאיפה נעלמתי באמת? לא נורא, הוא אומר, יאללה בוא.
ואני בא, ואנחנו הולכים, בדיזינגוף, ונכנסים לכל בניין,
מוציאים את כל הדואר מכל התיבות, כמו דוורים, רק בהפוכה.
קיווינו למצוא מזומן אבל הסתפקנו גם באשראי. מתוך שבע מאות
שלושים ושניים מכתבים אפילו לא מכתב אחד אישי, רק חשבונות,
קבלות ופירוטים מהבנקים.
כשסיימנו את היומית עצרנו בסטקייה בבן יהודה. אין מקומות בפנים
אז התיישבנו בחוץ. המלצרית מביאה לי סטייק פילה בטעם של אובך
צהוב. בתום הארוחה אני מעשן, קוטצ'ר מחטט בין השיניים עם קיסם,
"אז, אתה בא למסיבה אצל חברה שלי?" הוא שואל ותוקע את הקיסם
בשאריות סטייק פרגית.
איפה זה?
בגטו.
טוב, בוא נלך.
איזה נלך, אני מפוצץ, בוא ניקח מונית.
אנחנו תופסים מונית מחוץ לסטקייה, לוקח לנו שעה וחצי להגיע
לבוגרשוב - פקקים. הבני זונות בכביש יחטטו באף, יתופפו על
ההגה, יתאפרו, יסתרקו, ידברו בטלפון, יזיינו שואבי אבק, בקיצור
יעשו הכל חוץ מלנהוג. בנאדם אפילו לא יכול לקפוץ לכביש
ולהתאבד, אלא אם כן הוא קופץ מאחד הגגות, ואז הוא צריך לקחת
בחשבון שיש סיכוי שהוא נוחת על המדרכה.
זקנה מקומטת עם תינוק בוכה בידיה פותחת לנו את הדלת, המוזיקה
מתפוצצת לי בתוך האוזניים. קוטצ'ר נכנס בלי להגיד שלום, אני
אומר שלום, אבל הזקנה מתעלמת ממני, מקוטצ'ר ומבכיו של התינוק.
מסתבר שההורים של החברה מתו בתאונת דרכים ומאז היא, אחותה ובתה
גרות פה עם סבתן החירשת. אנחנו מפקידים את הנשק שלנו אצל ילד
בן 12 שחובש קסדה נאצית ושומר על מצבורי הנשק שהפקידו שאר
האורחים. קוטצ'ר עושה לי סיור במסדרונות ובחדרים, מסביר לי קצת
על המסיבה ועל הדירה. אני רוצה להשתין אבל הוא לא נותן לי
להכנס לשירותים, "חטפנו אתמול אוטובוס של תיירים גרמנים עם
פסוריאזיס שהיו בדרך לים המלח", קוטצ'ר אומר "נעלנו אותם
בשירותים אז תשתין מהחלון".
האנשים רוקדים, שותים, עושים סמים, מתחילים עם בחורות, רואים
סרטי בונדג' ואס אנד אם בפלזמה הענקית. הדי.ג'י ער כבר שלושה
ימים, בזכות הספיד, הוא משתולל על התקליטיה שלו, מודיע לכולם
שהרוק קם לתחייה. אם הסבתא לא הייתה חירשת היא הייתה קופצת
מהחלון. והאנשים רוקדים, האנשים מוזרים. קוטצ'ר הולך לדבר עם
חברה שלו. אני מתיישב בין שני שונאי מתנחלים שמתווכחים עם שני
שונאי פלסטינאים, בגלל המוזיקה בקושי אפשר לשמוע על מה הם
מדברים. אחד מהם אומר משהו על שונאי השמאלנים, אחד אחר אומר
משהו על שונאי חיילים, פתאום עוד אחד עם זקן ג'ינג'י ניגש
אלינו ואומר משהו על שונאי דוסים, והשונא מתנחלים אומר שהמניאק
הזה שונא אשכנזים, והמניאק אומר שההוא שונא מזרחיים, ובחורה
אחת אומרת משהו על שונאי ציוניים, ובחורה אחרת אומרת שההיא
שונאת נשים, ואחד שהוא בטח חבר של המניאק אומר שכולם שונאים
תל-אביבים, וכל התל-אביבים מהנהנים ומצקצקים. ואז כל השונאים
הולכים להזדיין בתחת ומנסים לגרור אותי איתם אבל אני אומר שאני
מחכה לסוף העולם ולא יכול עכשיו אבל הם לא מוותרים לי וגוררים
אותי בכוח עד שנכה צה"ל אחד שדומה לתים רות' אומר להם שזה לא
צחוק ושיעזבו אותי, אז הם חושבים על זה קצת ובצעד מפתיע
מחליטים שהם יכולים להזדיין בתחת גם בלעדיי ועוזבים.
אני יושב על בירה עם העתודאי-לשעבר שהציל אותי, הוא מספר לי על
לימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה בטכניון, על הפציעה הקשה שאכל,
על המלחמה עם צה"ל להכיר בפציעת הלימודים שלו כנכות כתוצאה
משירות צבאי ואם כל זה לא היה מספיק אז באותה התקופה אמא שלו
החורגת נכנסה שיכורה למקלחת, החליקה ושברה את המפרקת. אבל
עכשיו הבנאדם חיובי, הוא מתאמן כל יום על המזל שלו ומחפש
בחורות, כי אהבה זאת בעצם משמעות החיים. הוא שואל אותי מה
הסיפור שלי. מה הסיפור שלי באמת?
אז הסיפור שלי הוא שאני מטומטם, ואם לשים את ההלקאה העצמית בצד
- אז אני עדיין מטומטם, אבל לא זאת הפואנטה. למען האמת אין
פואנטה, אבל אם כבר אתה מתעניין אז ככה לפני חודש, אולי
חודשיים, אולי יותר, או פחות, מי יודע, התחלתי להבין הכל, הכל
התחיל להתחבר כאילו, כל הסימנים, כל העובדות בשטח, כל התחזיות,
כל החדשות, כל מה שאנשים אמרו, ועשו, ואמרו שהם רוצים לעשות,
או להפסיק לעשות. אז עשיתי אחד פלוס אחד והגעתי למסקנה הבלתי
נמנעת שסוף העולם קרב ובא, ואולי המשיח מגיע, ואולי לא, ואולי
כולנו הולכים לגיהנום, או לגן-עדן, או שפשוט אנחנו עומדים
להפוך לריק. ואז ניסיתי להבין מה אני אמור לעשות, מה התפקיד
שלי בתוך כל זה. אתה עוקב?
ואוו, בטח, זה לא נשמע טוב.
טוב בתחת שלך. איפה הייתי? אה כן, התפקיד שלי. אז חשבתי על כל
העניין איזה יומיים, הבנתי שאין לי ממש תפקיד מוגדר והחלטתי
לחזור לסמים. עשיתי כל חרא ששמתי עליו יד, וזאת הרגשה טובה
לחזור לסמים, קצת כמו לחזור הבייתה אחרי שנעדרת הרבה זמן,
הרגשה חמימה כזאת, קצת כמו חיבוק של אמא, רק בלי הנדנודים. אז
חיכיתי כולי מעוך לסוף העולם וכל יום שעבר הרגשתי אותו מתקרב
יותר ויותר אבל הוא לא הגיע, או שהוא הגיע ומרוב שהייתי מסטול
לא שמתי לב, כמו שאתה מחכה אצל הרופא לתור שלך ואנשים אחרים
בינתיים עוקפים אותך והתור שלך בחיים לא מגיע. אתה מבין?
ותים רות' מהנהן ומצקצק כאילו הוא מבין אותי אבל בעצם לא ואיך
שהוא בא להשחיל את המילה שלו בעניין, כי לכל אחד תמיד יש מה
להשחיל, ניגש אלינו האשכנזי הגבוה, מעיף את רות' משם בשתי
סטירות מהירות, מתיישב מולי ומשתף אותי בסודות האפלים ביותר.
הגרמנים ברחו.
אז אפשר ללכת לחרבן?
לא! אנחנו הולכים לתפוס את הגרמנים המזדיינים!
למה? שיסתובבו להם בכיף, בסוף הם יעלמו מעצמם.
אתה לא מבין שזאת לוחמה ביולוגית?! הם באו להפיץ פה את
הפסוריאזיס שלהם ואחר-כך גם להפגין נגד החומה. הנאצים האלה
בחיים לא ילמדו אם לא נלמד אותם!
מין הסתם אף אחד לא ילמד אם לא ילמדו אותו.
ותוך חמש דקות אנחנו כבר בוולוו שמונים שתיים עם פרונט לא
מכוון, ומאחורה יושב הילד עם הקסדה הנאצית, מלופף כולו
בשרשירים של מאג, והנשקים שלנו בין הרגליים טעונים וקוטצ'ר
אומר לנו שנישאר עירניים ושקודם נירה ואחר-כך נשאל שאלות.
נסיעה כזאת גומרת לבנאדם את העצבים, הוא רואה ושומע דברים
שבכלל לא שם, מתחיל לירות בלי הכרה באנשים, חוטאים או סתים
חפים מפשע. הוא ממש מתמכר לירי, ובלי שהוא שם לב אוזלת לו
התחמושת. אז מתחילות הפראנויות האמיתיות, כאלו שגורמות לבנאדם
לרצות לתקוע לעצמו כדור בראש, רק להפטר כבר מהפחד והתקווה, אבל
מה - התחמושת הלכה על חרטא.
אנחנו חולפים על פני הפגנות ענק בכיכר, הפגנות ננסיות מול
הקריה, קבצנים משופשפים מול עזריאלי, שוטפי שמשות מלוכלכים
בלה-גארדיה. הנוף משתנה, מזג האויר משתנה, אולי גם המזל משתנה.
מול שויצריה הקטנה אני מחליף את קוטצ'ר ומתחיל לנהוג בפראות
אופיינית. אני מתאמלל ממראה המוסכים האפורים ובתי המלאכה
הצהובים ושני הברושים הבודדים שעומדים באופק ומנסים להסתיר את
חיריה. הכל התחיל להדפק, הגשם התחיל לטפטף, לקחתי פניה חדה מדי
לכביש רמלה וכמעט התהפכנו, הילד איבד את הקסדה הנאצית שלו
והתגלה כבחורה, קוטצ'ר כבר לא נראה כמו קוטצ'ר אלה כמו סתם עוד
אשכנזי, והכי גרוע זה שלא מצאנו שום רמז למיקומם, או אפילו
קיומם, של הגרמנים.
אחרי שהחנה על המדרכה הרטובה האשכנזי מצא את הזמן המתאים
להתוודות, "לא היו שום גרמנים", הוא אמר, "זה היה סתם סיפור
כיסוי בשביל לצרף אותך אלינו".
לצרף למה?
הרכבתי קבוצה סודיות ביותר ומאורגנת ביותר של אנשים מהעילית של
העילית והצמרת של הצמרת, אנשים מוכשרים ויעילים וזורמים, מעיין
תיבת נוח שכזאת, הכל על מנת להביא את הגאולה - התכוונתי להוביל
אותם למקום טוב יותר וחשבתי שלא יזיק לנו בצוות אדם עם כישורים
כמו שלך.
זאת אומרת שסוף העולם באמת מגיע?
העולם הסתיים כבר מזמן.
אז מה אתם עדיין עושים פה?
נתקענו, אבל אל תדאג, הגאולה קרובה.
נראה לי שאתה מבלבל משהו.
נראה לי ש-אתה מבלבל משהו.
אולי.
אז תצטרף אלינו?
לא תודה, אני אוותר.
אתה בטוח?
בטוח.
אין סיכוי לשנות את דעתך?
אין.
אז מה אתה הולך לעשות הלאה?
אין לי מושג. אולי אני אמשיך לחכות, אולי אני אפסיק עם הסמים,
אולי אני אקנה קיוסק, אולי ארד מהארץ, הכל פתוח.
בשתיקה עלינו לדירה, הסבתא שוב פעם פתחה לנו את הדלת, הפעם גם
אני לא טרחתי להגיד שלום. האשכנזי הלך להתעסק בגאולה שלו ואני
לקחתי את הבחורה לחדר השינה. השכבתי אותה במיטה ושכבתי לידה,
האורות של המכוניות חדרו דרך התריסים והקרינו צללים וצורות על
הקיר, אם לא המוזיקה הרועשת היה אפשר לשמוע את שאון התנועה
ודפיקת הגשם המתגבר, והבחורה כל-כך קרובה וכל-כך בלתי מושגת.
ואני חושב שבינתיים הגרמנים תועים להם בחשכת פלסטינה ארץ
ישראל. והצליינים והערבים והצוענים והרוסים עושים רייב, והסמים
זורמים כמו מים, והדם של המתים יכול היה להיות כחול כמו של
אצילים אבל כל הפתולוגים עיוורי צבעים. והפלסטינאים בפרדסים,
מסטולים מניחוחות פירות ההדר, מקושטים במיטב מחלצותיהם, הם
צועקים - שכח מהלילה, הם מספרים על אבדן האל והתקווה. ואני
מספר להם על שברון הלב ועל הלילות נטולי הכוכבים של תל-אביב
ועל חיפושים אחר מסעדה פתוחה, ובחורה רכה, ומה שנקרא מזון
לנשמה. בשום שפה אין מחילה לשיכחה שלקיתי בה. אני ממשיך לנדוד
בשביל פירורי החשיש.

ולפתע שקט, וחושך. הפסקת חשמל. ופתאום שומעים את שאון המכוניות
ואנחות המבלים וקצת צעקות של השכנים ומישהו שאומר שזה סוף
העולם. ואולי מישהו צריך לספר לו שהעולם כבר מזמן נגמר.