אני אוהב את השקט.

מלבד העובדה שהוא מאוד מרגיע, אני חושב שהוא לא דורש ממני שום
דבר, לא להבין אותו, לא להקשיב לו בפרטנות, לא להסביר לו איך
אני מרגיש, מתי ולמה.

יש בשקט אלמנט מאוד אישי. אתה יושב, איתו, בתוכו, אתה מאוד
לבד, כל דבר קטן שיבוא - מישהו אחר, צלצול פלאפון או אפילו
מחשבה קצרה, יפרו את האיזון העדין השורר.

השקט נמצא בכל מקום ואינו נמצא באף מקום, קשה מאוד למצוא אותו
וגם כשמוצאים, אין יותר פשוט מאשר לאבד אותו.

אחד הכוחות המיוחדים של השקט הוא הריכוז שבו, היחודיות, רק
בשקט גמור, אפשר להתבונן לתוך עצמך, להסתכל על הרגשות החבויים
ואולי לצאת עם מסקנה או איזו תוצאה מאותה חדירה עמוקה לעצמך.

רק דבר אחד מפתיע אותי כל פעם מחדש, בתוך כל השקט הנפלא הזה,
לאט לאט, בשקט בשקט, גדלה ומשתלטת הבדידות.