[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פנדורה פארי
/
אבל הרי כולנו לבד

היא מייללת לידי." גשם, ברקים ונשים בשמלות קצרות ומעילים
ארוכים. רוצה כבר לחזור לתקופה שאין בה פרצופים מצפים שיציפו
בי מחשבות. ים כחול מדי נבלג, יוצר גשמים, יוצר מחזוריות
שנמשכת ונמשכת שנים על שנים ואיש לא עוצר את זה. כלום לא יעצור
את זה. איש הוא אחד, הוא לבד.ככה זה היה תמיד, הוא מתהלך בעולם
אחרי אמת פואטתית, אחרי חשיבות עצמית , ואף אחד לא יתחבר לשני.
אלפי נקודות של אור, קטנות, זוהרות ינצנצו בגשם, וכולן יעברו
אחת ליד השניה ומעולם לא יגעו ולעולם לא ידעו. וכלום לעולם לא
יעצור את זה".

היא מייללת לידי, מעירה אותי משינה רדופת חלומות שחורים. אני
מלטפת אותה מזכירה לה שיש חתולים יותר מסכנים שם בחוץ בגשם.
הלילה בחוץ מדפק על דלתי שוב ושוב, רעמים חזקים שמשאירים אותי
מכורבלת מתחת לשמיכה, לא להתעורר עוד, עוד לא. אבל היא מתעקשת.
אני מרימה את הפנים ובודקת, השעה רק שמונה שלושים וארבע בערב.
טוב, חתולה אני מתעוררת.
אני דורכת על דפים זרוקים שמסמנים לי שביל הליכה, כתובים עליהם
כמה שירים לא טובים.
דף אחד: שורות בחרוזים
"את יודעת שעוד שעה וקצת כבר אחד מה"חברים" ירים צלצול
וישאל:"הי מותק מה  העניינים עוד בורחת מעצמך ואחרים".
ואת בחיוך חצי מריר חצי סיפוק תנתקי לו ישר בפנים.
ובעצם, הכל נשמע כמו שיר פולק עתיק בראש שלך שב ומתנגן. כמו
איזה זיכרון מלילה חיוור שאת בו לא רוצה להיזכר.
ואם תוכלי למצוא בתוך שיגרה, בתוך הפחד עוד כמה שרידים של
הגיון אז אולי בעצם מעצמך את לא בורחת והכל זו סתם טעות, או
שגעון.
קסם, קסם הזהר אותי לפני שהיקבר כאן בחיים.
קסם, כשאתה בא אני מוארת שאתה הולך אני על הפנים.
ואני יודעת שכולכם אומרים שזה הוא, שהוא הלך ועכשיו כבר אין לי
אויר לנשימה. אבל בעצם תאמינו לי, הוא כאן, הוא מחכה לי ואני
זו שכבר לא רוצה.
לא רוצה להיזכר."

מקמטת לכדור עגול וזורקת לפח, מפספסת והכדור נותר עגול ועייף
על הרצפה. פעם אחרת, אני ארים. אני יורדת למטה בכפכפים
פולניות, חושבת שהבית ריק בשעה כל כך מוקדמת והוא יהיה גם ריק
בשעה כל כך מאוחרת. וככל שאני חושבת על זה רק עולה בי כעס על
רחמים עצמיים מבוזבזים שאני לא יכולה לספר עליהם לאף אחד כי אם
אספר יאמרו לי שאני מרחמת על עצמי יותר מדי, שאני בכיינת
כרונית שאני אגואיסטית ואנוכית שכל השיחות איתי סובבות סביבי
ושלא אכפת לי מאף אחד אחר. ואולי זה לא יהיה לא נכון, אולי אני
ככה באמת. ואולי בגלל זה זה עדיף ככה. לשבת בחדר החשוך מדי
"WITH MY FAVORITE CAT BY MY SIDE" ולא להצטרך לאכזב או לחשוב
אחרת. מוציאה שקית דוריטוס ובולסת על ספה למול טלויזיה כבויה,
פיז'מת הדובים מתמלאת פרורים וכתם אדום של רוטב מתפשט במהירות
על המכנס. רוצה להחליף אבל הקור משכנע אותי שלהישאר בתחתונים
רק יעורר בי איזה דלקת ריאות שמחכה להתפרץ או רוח נעורים שובבה
שחייבים לבלום.
כשאני באה לזרוק את השקית לסלסלה במטבח אני מוצאת בפנים עוד
כדור מקומט, דומה לאחרים שנזרק, אני מוציאה אותו ופותחת מנסה
להיזכר על מה כתבתי.
"המאה ה21 המנוכרת, הקרה והברורה. כולנו זרים בארץ מובטחת.
כולנו ילדים עם הורים נשכחים. כולנו רוצים חום והלחץ לחיות הוא
שמפיל אותנו לקרשים. ודווקא בעולם ברור כזה בצורה בנאלית מדי
אני מרגישה זרה יותר מכולם, כל רגש שהיה מוכר נעלם. כל חיבוק
מרגיש מנותק ממציאות, וזה דווקא ההפך זה לא שאני מנותקת
מהמציאות. זו הפעם הראשונה שאני שקועה בה, שקועה בה חזק. אין
יותר עולמות דמיון להמציא על דפי נייר לבנים, אין יותר
מלודרמות שנונות לריב בהם עם חבר שלי, אפילו אין בכי גרנדיוזי
וכואב. רק זרות וחושך, מציאות קרה של המאה ה-21
וכולנו, כולנו ככה. וכולנו, כולנו לבד."
ככול שאני קוראת הלב שלי פועם חזק ולאט. דמעות מופיעות על עיני
אבל כמו בדף הבכי לא חולף, גם לא קורה. סתם תחושה כללית, רגילה
של כלום. ואולי אולי כדאי....
אני עולה במהירות במדרגות, מבהילה את החתולה שעוד יושבת בקצה
שלהן, היא צווחת ונרגעת במהירות. היא מסתכלת עליי שאני מורידה
את המכנס, העור שלי מתמלא נקודות קור. נקודות של חולשה. ולא
אכפת לי.
אני שמה את הקורדרוי החום ואפילו מסתרקת. שמה מעיל שחור מעל
חולצת הפיז'מה והדובונים המבולבלים לא מבינים וכך גם החתולה,
לאן אני לעזאזל הולכת בקור הזה?

השמים ריקים, מעוננים לחלוטין. לא ירח לא כוכב. אני הולכת
ברחובות המוכרים מדי, אבל איש לא הולך ברחוב חוץ מילדים- נערים
רבי שעמום. אין לי אויר, חנוקה כמו כל מחשבה שרוצה לצאת ואני
לא נותנת לה.
מחפשת, כמו תמיד.
ומה? ואיך? ואוטובוס חולף. ואנשים צוחקים ועסוקים וממורמרים
ושקופים. וכולם כל כך חיים לידי. כולם עוברים וחוזרים חיים
ומתים לידי. הכל לידי. והכל נראה פתאום מוחשי מדי אבל דק מדי
כאלו אם הסיט את ידי בפראות גדולה או בעדינות מופרזת כל השוק
העולמי שלידי יתפצל, ייעלם, יוותר אבק גדול של רוח ורעמים.
אני עולה על אוטובוס לים שניה לפני שגשם פוצח מהשמים. חבורה של
נגנים פוצחים בשירת רעמים, ענן וענן מתחברים במטען שלילי.
יוצרים חיים, יוצרים מוות, והכל לידי.
הים כחול, גדול, חשוך. שהייתי ילדה הייתי מדמיינת שמהים תפרוץ
מפלצת גדולה ותהרוג את כולנו ואני אעמוד מולה ולא אעשה כלום.
אפילו עכשיו מול הים הזה אני מסוגלת לראות אותה מתרוממת,
מסתכלת בכולנו בלאות גלויה ואחר טובחת את כולנו אחד אחד
בשממון.
ואני עדיין אעמוד כאן ולא אעשה כלום.
פעם הים היה מנחם אותי, עכשיו הוא רק מטלטל אותי. כמו החוויה
הסוראליסטית ברחוב. גם כאן אתה חש קטן ולא ברור, המציאות הזו
חודרת.
ופתאום אני רואה חייל ואת חברה שלו יושבים על החוף מתנשקים, לא
אכפת להם מהגשם. כנראה פשוט גם ככה אין להם הרבה זמן ביחד
ומקסימום מה יקרה? החייל יהיה חולה ויקבל גימלים? כמה
נורא...היא תראה אותו כמה ימים יותר ככה, לא רק פעם ב...היא
תוכל לחבק אותו ולומר לו שהוא הכל בשבילה ושהוא לא כאן היא
משתגעת מבדידות. והוא יוכל לחבק אותה, עם חום, קודח, לנשק
אותה, לומר לה שהוא לא יודע איך היה עובר את הכל בלעדיה. איך
היה חי.
אבל עכשיו, עכשיו הם עוד יחד. ולמי לעזאזל אכפת שיש גשם או
מפלצת ים ענקית שתהרוג את כולם, כי יש להם אחד את השני. וזה מה
שכל נער מחוצ'קן חולם עליו, מישהי שתאהב אותו גם דוחה ולא
מושלם, ועדיף שתהיה לה גם אריזה יפה. הנוער משוכנע, מי יודע עם
מסרטים קיטצ'יים להחריד או סתם ממסורת ארוכת שנים. "רק אהבה
תביא קבלה". קבלה של עצמך, קבלה של העולם סביבך.ורק אחרי האהבה
הראשונה אפשר לראות בבהירות את המציאות, אפשר להשתטח על קברי
צדיקים ואפשר ליסוע להודו, עדיין כולנו לבד.

יש לי חשק לכתוב, רוצה לכתוב על החייל הזה סיפור אהבה  הרואי.
שהוא מת והיא בוכה  ואז ממשיכה הלאה. הולכת לים הזה להטביע את
צערה ואלי סתם כדי לטבוע. שאהבת חייה החדשה מצילה אותה, ואולי
הם חיים בעושר ואושר ובוסר. במקום זה אני נכנסת לסוכת המציל
בשיטות לא קונבנציונליות בעליל ומתרפקת על השקט הפתאומי בסערת
הרוחות. אני מוצאת דף ועט ומתחילה לכתוב אך מה שיוצא לי לא
קרוב בכלל לסיפור הבדיוני שנטווה לי בראש, כרגיל.
"פעם חיילים היו בשבילי פרצופים ריקים, סמל. הם מעולם לא נראו
לי "הילדים" שעשו מהם, הם לא נראו לי אנשים. הצבא עושה עבודה
מצויינת בלהעלים עצמיות , בלעבד את הנערים והנערות המבולבלים
לחומר גלם הרואי ומטופש. אני לא הראשונה שאמרה את זה וגם לא
האחרונה אבל זו שטות. ילד בן שמונה עשרה לא יכול להיות גיבור,
לא אכפת לי מה תאמרו, והמדינה הזו,המדינה הזו לא צריכה לכפות
את זה עליו. יש ימים שאני רוצה להאמין במיתוסים ישראלים זה אחד
מהדברים שעוזרים לי לישון בלילה. ויש ימים שאני רוצה לנפץ את
הטלויזיה. התקשורת, האמחה, הפולטיקה. הכל כל כך תלוש. והחברים
שלי שהלכו ולא ישבו יותר. שנאבדו בים המחשבות והפחדים. ואני
שלבד כמו כולכם. זה לא אפשרי יותר להסתכל על חייל ולהיות
אובייקטיבית. זה נורא לראות אחד ולחשוב על העולם שהוא איבד. כי
לא משנה כמה אתה מקבל מהצבא, שזו חוויה, שזה מה שלא תאמרו שזה.
אתה מאבד את עצמך בצבא יותר מפעם אחת, אתה משטח את עולמך
הפנימי ומתרסק למציאות קרה ונוקבת. וזו לא חוויה, זו אכזריות.
זו שבירה עצמית. אני שבורה".

אני מפסיקה לכתוב שאני שומעת מישהו עולה במדרגות, הגשם כבר
נפסק בינתיים וקולות של צחקוקים מתגנבים לאוזני. לפני שאני
מספיקה להיכנס לפאניקה או לחשוב מה אני עושה נכנסים מי שנראה
כהמציל ובת זוגתו למזמוזים הברבי הג'ינג'ית. הם לא שמים לב
אליי בהתחלה ומעבירים ליטופים הדדיים ופלירטוטים גסים. אני
מנסה לעבור על פניהם מבלי שישימו לב. אך הבחורה פותחת את
העיניים בחצי הכרה ומתחילה לצרוח כמו פרחה מטורפת. אני מתחילה
לרוץ במדרגות כשהמציל נכנס לתסביך של קומנדו ורודף אחרי. אני
רצה כמו שלא רצתי מאז הבגרות בספורט, כואב לי הצד ואני עוצרת
לנשום. המציל המטורף מפיל אותי על החול שנכנס לי לפה. אני מנסה
לצרוח אבל החול די מפריע. אני מתחילה להשתעל ובערך ברגע הזה
הוא חצי ממשש אותי ומבין על ידי נגיעה בחלק אינטימי מדי שאני
בחורה. הוא עוזב אותי בהלם ואני מתיישבת ומתחילה להשתעל
בטירוף, הוא יושב שם לידי נבוך ומבולבל. אני מסתכלת לו בעיניים
ומנסה לחשוב מה לומר שאני לא מוצאת אני מרימה את הרגליים שלי
ומתחילה לרוץ בלי להסתכל אחורה. עצרתי אחרי שהבנתי שהוא כבר לא
רודף אחרי. בטח הלך להרגיע את החברה שלו שאני סתם הומלסית
שחיפשה מקום להתחבא מהגשם או משהו כזה. הראש שלי כואב ואני
בורחת הביתה, חושבת לעצמי שלחוף הזה אני כבר לא אחזור.
אבל דווקא כשאני מגיעה הביתה אני מרגישה צחוק בלתי נשלט יוצא
ממני, המבט שהיה לו על הפרצוף...אידיוט מאצ'ו שכמותו. אני
מתחילה להירגע, מישהו שם לב אליי הערב, למישהו היה אכפת.

למחרת מגיע העיתון. החייל מודי גבע טבע בחוף בהרצליה שהוא
והחברה שלו נכנסו לרחיצה בים על אף הגשם השוטף. המציל שהיה
במקרה באזור למרות השעה המאוחרת, שמע את הצרחות אך  הגיע למים
מאוחר מדי, כך שהצליח להציל את דלית לוי, חברתו של החייל
שנמצאה עירומה לחלוטין. כשנשאל מה עשה המציל בשעה מאוחרת בחוף
הוא ענה שחיפש מסתור מפני הגשם השוטף.

פחות מיום אחרי ההבטחה שלי, אני מוצאת את עצמי על החוף. השמש
יצאה במקצת מהעננים ואני יושבת ישיבה מזרחית. הים הביא, הים
לקח,  בהכל יש מחזוריות.
פתאום אני קולטת שמישהו מסתכל עליי, אני מסתובבת ואני קולטת את
המציל. העיניים שלי נפתחות גדולות שהוא שואל "זאת את?". אני
שותקת. הוא רץ אליי ומתיישב לצידי, אנחנו מסתכלים אחד על השני
בפליאה ועצב.
"אני ראיתי את החייל" אני אומרת בשקט.
הוא נאנח. יש עוד כמה שניות של שקט כשהוא אומר "קראתי את
ה...דבר הזה שהשארת אצלי"
אני בולעת את הרוק בקול ומורידה את המבט "כן?" אני שואלת.
"כן" הוא עונה "זה די טוב, את כותבת טוב".
אני מתחמקת מלהגיב ואומרת "הוא מת" ועוצמת את העיניים.
"כן הוא מת" הוא מוסיף "אבל כולם מתים בסוף".
"והיא?" אני אומרת מנסה להחזיק את הדמעות.
"מה היא?" הוא שואל.
"החברה שלו, עכשיו היא לבד. והיא תמיד תרגיש שזו היתה
אשמתה."
"כולנו לבד...גברת"
"פנדורה"
"סליחה?"
"קוראים לי פנדורה"
"אבי" הוא מושיט לעברי יד גדולה כזו ואני לוחצת אותה.
"ומה עם הג'ינג'ית?"
"היא ברחה הביתה בהיסטריה, ניסיתי להסביר לה שהיא צריכה להישאר
להצהרה אבל היא לא הקשיבה , בסוף חיפיתי עליה למשטרה, לא רציתי
לסבך אותה"
"הספקתם לפחות?"
"לא, לא ממש אחרי שרדפתי אחרייך (אני משפילה מבט שוב) שמתי לב
לצרחות של....אמ...דלית"
"הו, אז הרסתי לך לגמרי את הערב מה"
"לא ממש...אם הם היו טיפשים מספיק לבוא לכאן בגשם זה בעיה
שלהם, ומדברים על טיפשים בגשם, מה את עשית פה?"
"סתם חוויות פוסט צבאיות. חיפוש עצמי, כזה בולשיט"
"כבר הגעת לקטע שאת מבינה שזה סתם בזבוז של זמן ושל רחמים
וצריך פשוט להנות ממה שיש"
"לא, אבל נראה לי שעשיתי זינוק גדול מאתמול להיום"
"אני מקווה שבגללי"
אני צוחקת קצת "לא טיפש! בגלל החייל"
"אולי קצת בגללי?"
"אולי קצת"
"תקשיבי, את רוצה אולי את המספר שלי?"
"אני לא ג'ינג'ית פרחה, אבי"
"סתם אם תצטרכי מישהו שיקשיב לך או משהו"
"כן בטח"
"אני כזה שקוף?"
"לא. אבל גם אני לא כזאת מטומטמת"
"לא את לא"

"מחזוריות שנמשכת ונמשכת שנים על שנים ואיש לא עוצר את זה.
כלום לא יעצור את זה. איש הוא אחד, הוא לבד. מתהלך בעולם אחרי
אמת פואטתית, אחרי חשיבות עצמית ואף אחד לא יתחבר לשני. אלפי
נקודות של אור, קטנות, זוהרות ינצנצו בגשם, וכולן יעברו אחת
ליד השניה ומעולם לא יגעו ולעולם לא ידעו. כלום לא יעצור את
זה".

אני מחייכת אליו ואומרת "למה לא בעצם, צריך ללמוד להנות מהחיים
קצת, לא?"









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ההרים גבוהים
יותר בדרך חזרה?
אז מה, גם אני
אהיה גבוה יותר
בדרך חזרה. עוד
לא סיימתי את
גיל ההתבגרות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/5/06 12:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה