אומרים שילדים שגדלים באווירה אלימה גדלים להיות אלימים,
פושעים וסכנה כללית לחברה.
הוא אף פעם לא פגע באף אחד. לא נכון, בעצם, הוא זוכר שהוא
הכניס מישהו לבית חולים למשך חודש כי הוא שבר לו את הרגל כשהוא
היה בכיתה ג' קראו לילד אביב.
הגיע לאביב, זה היה בהפסקה הגדולה בבית הספר ואביב בעט בו ובעט
בו, אז זה היה רק טבעי שכשיאיר הצליח לקום בחזרה על הרגליים
שלו, הוא ירוץ ויתפוס את הרגל של אביב. אבל יאיר לא חשב על זה
והוא לא תכנן את זה, הוא פשוט לא יכל לשלוט בזה הוא רצה לפרק
משהו והרגל של אביב הייתה הדבר הקרוב ביותר.
זו הייתה רגל ימין. ויאיר משך אותה. אביב נפל לרצפה על הבטן.
יאיר משך את הרגל ואת אביב איתה עד שהוא הגיע למעקה של
המדרגות, לא רחוק, פחות ממטר. זה היה בקומה התחתונה. המעקה היה
מסורגים שהיה רווח די גדול ביניהם. הצבע שלו היה שחור וכמו בכל
בית ספר, גם הצבע השחור התקלף מחלודה. יאיר תפש את הרגל של
אביב, שהיה עדיין המום, והעביר אותה בין הסורגים. ואז בכל הכוח
שלו הוא משך אותה ימינה ושמאלה וימינה ושמאלה ואביב התחיל
לצרוח. עד שלא היה ליאיר כוח יותר למשוך ולדחוף.
הרגל של אביב נשברה ואמבולנס לקח אותו לבי"ח. אשפזו אותו לחודש
והוא עבר ניתוח, וכשהוא חזר הוא היה עם גבס והוא שמר מרחק
מיאיר. ומאז, עד כמה שיאיר זוכר עד היום, אביב הלך מוזר.
כשזה קרה, המורה שהוא הכי אהב העמידה אותו בפינה, שיעמוד
ויסתכל על הכיתה, מעל לפח, אבל הוא הסתובב עם הפנים לפינה
והסתכל לתוך הפח. הפח היה אדום-כתום והשקית שהייתה בתוכו הייתה
בצבע תכלת שקוף, המורה ביקשה ממנו להסתובב לכיתה והוא לא
הסכים, כי אחרי כמה שניות הוא התחיל לבכות.
קשה היה לו להבין למה הוא בוכה, הוא לא רצה באמת להכאיב לאביב,
אפילו שאביב הכאיב לו. הוא הרגיש רע שהוא גרם לכאב בכלל. והוא
בכה. יותר מהכל הוא לא רצה שמישהו מהכיתה יראה שהוא בוכה.
וכנראה, שהמורה שהוא הכי אהב גם די אהבה אותו, כי היא חיכתה עד
שהוא יפסיק לבכות ונרגע ואז היא שלחה אותו חזרה למקום.
הוא נזכר עכשיו שקשה לבכות בעמידה, במיוחד כשאתה מרגיש שכולם
מסתכלים עלייך, על הגב שלך. הדמעות יורדות על הלחיים, ואתה
מנסה להילחם בהשתופפות שבדרך כלל באה עם הבכי. וגם הרעד מנסה
להשתלט עלייך, כי בדרך כלל כשאתה בוכה אתה רועד. וקשה גם לא
להשמיע קול. היבבה הזו שיוצאת בדרך כלל ממי שבוכה יוצאת ביתר
שאת מילדים שבוכים, והוא סך הכל היה בן 8 כשזה קרה.
הוא נזכר איך זה היה אחר כך, כשהוא חזר הביתה עם פתק מהמורה.
ואיך הוא הביא את הפתק לאמא שלו כשהיא חזרה מהעבודה והיא אמרה
לו בטון מאיים: "טוב נראה מה יקרה כשאבא יחזור".
הוא זוכר איך אבא עלה במדרגות הביתה, ואיך אבא שאל אותו אם הוא
שבר למישהו את הרגל היום בבית ספר. והוא זוכר את הפחד שאבא שלו
יכניס לו מכות רצח. וכשהוא אמר: "כן" את ההרגשה של "הנה הוא
הולך לחטוף, ואז אבא אמר: "בסדר" ועלה עד סוף המדרגות. הוא
זוכר שהוא נדהם, שלא עשו לו כלום. אח"כ הוא גילה שהילדה של
השכנה, שלמדה בכיתה המקבילה הלשינה עליו. והוא לא רצה לספר מה
אביב עשה לו קודם כי גם זה היה להלשין, למרות שאבא שאל.

כבר מגיל צעיר היה לו ניסיון להסתיר רגשות, וגם תמיד ידע לשמור
על שקט.
הוא עמד בזה בכבוד, למרות מה שהיום נראה לו כהצקות של המצפון
שלו.
וזהו, חוץ מזה הוא לא הרביץ ולא היה אלים. הוא למד להפנות את
הדברים האלה פנימה, כלפי עצמו.
היו מקרים שהוא איבד את השליטה. הוא אמר תמיד ש"הוא רואה
אדום". ואז הוא לא יודע מה הוא עושה, וכשהוא חוזר לעצמו הוא
בד"כ נמצא במצב ובמקום אחר.

עם מיכל זה היה שונה.
אבל מיכל תמיד הייתה מביאה את זה על עצמה.