בחורף נושמים האנשים אחרת. בדידותם נהיית סמיכה, מבעבעת ועולה
אל פניהם בהבעה מופתעת. הם דואגים להטיל את נשימתם הכבדה
והמיוזעת על זגוגיות האוטובוסים בקפדנות ובכובד ראש. חריצותם
ועקשנותם במלאכה זו לא פעם מעוררות בי יראת כבוד. לי תמיד
נראים האנשים בחורף מבוהלים. כאילו היו נתפסים בהבל הפה השכן
הנודף שום וחולי, ממוללים אותו בין אצבעותיהם האדומות
ושפתותיהם הפעורות לרווחה עד שהמחנק בלבד מרגיע אותם - 'יש עוד
מלבדי'. הפתעתם צונחת אז אל שותפות הנסיעה ומנמנמת דקות ספורות
לצלילי מלאכת הנשמת הזגוגיות של העולים והיורדים. לעתים אישה
זקנה תחמיץ את התחנה ותשקע בשינה עמוקה יותר, חולמת מרק עדשים
מהביל, אך בדרך כלל לא יעבור זמן רב עד שיתמתחו באחת כל
איבריהם וייעשו מקשה ששוב אין בה מן הנוזל המנחם. באי רצון ועם
איזו החמצה חמקמקה במבטם הם מתנהלים משם הלאה, תוקעים קנאה
באלו שעוד נוסעים, מקבלים לאיטם שוב את תווי ההבעה המופתעת
המאיימת לבסוף למחקם כליל.

ניתן אולי להדגים זאת כך:

אחד רוצה היה להבטיח לשני ברקים שיתפוצצו בשמיו השחורים שצייר
לו שלישי אחר שלא נמצא.
שלישי זה, שנמצא אך שאינו אהוד, רוצה להוריד גשמים במקוויו של
אחד,
ושלישי שלישי משקיף על הכל.
אחד אחד נכנסים בשערים, שני מכניסם.
שלישי משקיף על הכל.
אני אינני בזה ואינני אין בזה.