הן הגיעו לשם בסביבות השעה שלוש, ירד גשם כבד על הבסיס. חלקן
הביאו בתיקים את כל הארון וחלקן הבינו שאפילו מקלחת הן לא יעשו
פה אז הסתפקו בתיק קטן על הגב.
הן התחלקו לצוותים - צוות 2- זה היה הצוות שקיבלתי לפקד עליו
בשבוע הקרוב, הראתי להן את האוהל שלהן, הסברתי להן שפה זה צבא
ולא קייטנה הן הגיעו לפה כדי להיות לוחמות ולא פקידות שחוזרות
כל יום בארבע הביתה, וכדי להיות לוחמות הן צריכות להבין שקשה
יש רק בלחם וגם אותו אוכלים, מעכשיו שהן פונות אלי זה ב"הקשב
המפקדת" אני לא חברה שלהן אני המפקדת שלהן, מהיום הן עונות לי
ב "כן המפקדת" ו "לא המפקדת" "זמנים הם קודש המפקדת" וכל דבר
הן עושות  "בראבק המפקדת". לחלקן ראיתי את השוק שבעיניים הן
עדין לא הבינו לאן הן חותרות, לחלקן ראיתי את הרעל... שגם הוא
יגמר להן בקרוב.
אמרתי להן שיש להן 40 שניות לשים את התיקים באוהל ולהסתדר ב-ח'
ברחבה הן לא עמדו בזמנים והרי זמנים זה קודש אז הרצתי אותן קצת
, שלושים שניות לרוץ עד לדגל ולהסתדר ב-ח' ושלושים שניות לחזור
לאותו מקום שהן היו בהתחלה כמובן מסודרות ב-ח'... האמת... שלא
ידעתי איך להתנהג אליהן, בקשיחות, אולי קצת יותר ברכות... אז
גיוונתי...
חילקתי להן מספרים - עשרים בנות היו בצוות 2 אבל בהחלט שהמספר
הזה הצטמצם במהלך השבוע, עד סוף הגיבוש נשארו 17 בנות, שלוש
פרשו, לאחת קרה אירוע בבית אז שחררנו אותה והשניות פרשו במהלך
הזחילות היה להן קשה מידי, הן מהבנות שלא הבינו שקשה יש רק
בלחם... וגם אותו אוכלים.
במהלך השבוע הזה הן עברו הרבה, זחילות, מבחן ריצה 2 ק"מ, מבחן
בטן, מבחן ידיים, מסע אלונקות, שקי חול, לירות בנשק והמון המון
טרטורים וריצות.
מה שעזר להן זה המדים שהן לבשו זה הביא להן "מוזה" והכניס להן
עוד יותר רעל... שיגמר בקרוב... הבנות עבור גם ראיונות אישיים,
מבחנים פסיכוטכניים כדי לראות לאיזה חיל הן מתאימות.
בגלל שאני לוחמת קרקל ניסיתי איך שהו להחדיר להן שקרקל זה הכי
טוב "קרקל לוחמים אחד אחת" אם הצלחתי מה טוב... אם לא... אז
לא...
האמת שצוות 2 זה הצוות הכי טוב שהיה, אולי הן לא ראו את זה כי
הייתי קשוחה, אבל התרשמתי מהן מאוד צה"ל צריך לוחמות כמו הבנות
שבצוות 2 , מגובשות כל כך, עוזרות אחת לשנייה, מפרגנות... זה
מה שעזר להן לעבור את השבוע המשוגע הזה של טרטורים וחוסר
שינה.
השבוע עבר הימים ברובם היו חמים הלילות היו קפואים אבל ככה זה
בבסיס ניצנים...
ראיתי להן בעיניים שהן כבר מתות לסיים את הגיבוש ולשבור
דיסטנס, בעיקר מספר 10 שכבר לא יכלה יותר וכל הזמן קיטרה: "נו
מתי זה נגמר?!", צעקתי עליה ואמרתי שבצבא זה אף פעם לא נגמר
שתפסיק לקטר כמו ג'ובניקית מסריחה ותתחיל להתנהג כמו לוחמת. -
זה לא נגמר עד שזה לא נגמר - אבל בסופו של דבר זה קרה הגיבוש
נגמר, הן עלו על אזרחי לקחו את התיקים ורק אז הצגתי להן את
עצמי אמרתי להן שקוראים לי הילה אני לוחמת בקרקל ומקווה שהשבוע
הזה גרם להן לחשוב טוב ולעשות את הבחירה הנכונה, הן קראו לי
"כיפאק להילה", זה עשה לי טוב בלב אבל לא הראתי להן את זה,
האוטובוס הגיע הן עלו עליו... ככה נגמר עוד גיבוש של לוחמות,
בהצלחה צוות 2 ותיזכרו - שקרבי זה הכי, אחותי!!!