עבר לא מעט זמן מאז.
הפעם האחרונה בה פתחתי את המגירה.
פתאום, לשלוף אותו משם בכזו קלות,
כמעט שכחתי כמה זה באמת כואב.

הלוואי והיה זה מכתב ממך
הנחמה בזיכרון
היכולת לקרוע לגזרים לשרוף לפירורים
למחוק רסיסי תקווה ארורים.

הלוואי והיה זה תכשיט
התחושה על היד
קרירות יפה ומושלמת על הצוואר
האפשרות ללעוג לך
על שבזבזת עליי עוד שטר
עוד מטבע
(מיותר)

לא מכתב ולא עדי
רק זיכרון, ענק
את לבי שלי החזקתי בידי
רועד, מפוחד, משותק.

דם ניגר מכל צדדיו
(נוטפת צער מאז שעזב).