נסו להבין אותי במהלך הסיפור.
להבין שבין המציאות לדמיון עובר קו דק ואין הרבים שרואים
אותו.
מהרגע הראשון שדיברנו הרגשתי משהו באוויר, הבחור הזה שונה,
יש משהו בנינו שמקשר אותנו.
והניסיון שלי לקרוא בין השורות עלה וגבר, כשהוא אמר לי ככה הוא
בעצם התכוון לככה.
השיחות שלנו נעשו יותר ויותר מעמיקות, מדברים על הכל מרגישה
כאילו הוא קורא אותי כמו ספר
פתוח מרגישה שהימים שאנחנו מכירים אלו בעצם שנים..

כשראיתי אותו בפעם הראשונה, ליבי פסק לרגע, אני לא יכולה
להסביר לכם למה ואתם בטוח חושבים שאני מגזימה, אבל באמת, היה
משהו בחיבוק, במבט  שלו ובאכזבה שהוא  בעצם מתחיל עם החברה הכי
טובה שלי.
זה בסדר אין מה לכעוס על הבחור, אני האשמה בעניין...
ראיתי את מה שרציתי לראות, רציתי לדעת שזה הדדי שאני לא לבד,
אלוהים כל כך רציתי לדעת את זה..
המשכתי כרגיל, הוא גם לא ידע, הייתי כ"כ מבולבלת ביני לבין
עצמי, האם זה סתם בגלל שהרגשתי דחויה מהבחור הקודם או שזה באמת
וזה מה שאני מרגישה?

יום אחד דיברנו והוא סיפר לי על הבחורה הזאת שהוא יוצא איתה
ואיך שהיא פה ואיך שהיא שם
וכל הזמן הזה אני חושבת לעצמי איך הוא לא רואה את הלב שלי נשבר
לשניים? איך הוא לא מרגיש את הדמעות שלי עולות ונחנקות...
הרגשתי שבתור חברה טובה אני חייבת להיות שם בשבילו,לא משנה מה
הרגשות שלי, והייתי איתו,
נתתי לו את העצות הכי טובות שלי הקשבתי לו כאילו אין דבר אחר
בעולם מלבדו ומלבד החברה שלו.
כמה פעמים הלב יכול להישבר בדקת שיחה?

יום אחד קמתי והרגשתי שאת מה שעל ליבי אני חייבת לפרוק, שאולי
ככה אני יוכל לצאת מהסרט הזה
ובאמת להיות שם בשבילו.
הוא השתדל באמת שהוא השתדל ראיתי את זה בהודעות שלו הרגשתי את
זה, ""רק אל תעלמי לי,
אני צריך אותך איתי" מה הייתי אמורה לעשות? אז נשארתי שם, שכל
כולי רוצה לברוח ממנו, והיינו ביחד כמו שתמיד היינו ביחד חברים
טובים, נשארתי אותה כתף תומכת.

ואני כאן רושמת את השורות האלה מרגישה עדיין את זרועותיו סביבי
בחיבוק האוהב שלו ובוכה,
כי אני פשוט לא יודעת מה לעשות...