ואז כשאתה בטוח שהמצב לא כזה נורא, הדלת נפתחת והיא עומדת שם,
יפה, חמודה ועם חיוך ביישני (נראה לי שזו הסיבה שלמכלתחילה
רציתי אותה), היא מופתעת לראות אותנו וידידה שלי שהיא בעצם
החברה שלה, מזנקת לעברה ומביאה לה חיבוק, אני רק מסתובב
באלגנטיות ומחייך חיוך נימוסי.
הבחור שלידה ללא ספק לא הבחור היפה ביותר בעולם, שמנמן כזה,
אפילו יותר ממני, מה שגורם לי להרגיש קצת יותר טוב, אם טוב זה
המילה שאני מחפש בסיטואציה שכזו. הוא לא מדבר, רק מחייך חיוך
נבוך, הוא מהטיפוסים האלו שומעי Green Day, Nirvana וזה הוא
שהיה מחליק בוודאי ברחבת ביה"ס התיכון שבמערב העיר עם שאר
חבריו עטורי הניטים ולובשי חולצות הסקייט, אם רק הוא היה גר
בעיר שלנו, אבל גם את זה אני לא יודע.

הם ממהרים לדרכם, כנראה לחפש פאב אחר. קשה לי להאמין כי הם
ימצאו אחד; סרקנו כל פאב אפשרי באותו איזור, עד שהחלטנו להגיע
לכאן, יום שישי עמוס ביותר מדי אנשים שבטוחים כי בין לגימה
ללגימה אפשר למצוא את אהבת חייהם. אולי זה עובד אך אני לא
שמעתי על בחור או בחורה שהתמזל להם מזלם בדרך זו. היא נעלמה.
חבריי מביטים בי במבט קפוא כאילו מחכים לראות מה תגובתי לאסון
שקרה (אני די בטוח שככה הסתכלו יועציו של ג'ורג' בוש בו לאחר
שצפו בדיווח הראשוני על נפילת התאומים, ואני מצטער להיות דרמטי
אבל ככה אני מרגיש עכשיו).
המלצרית שמגיעה מוציאה אותם מן הקיפאון והם מזדרזים להציע לי
את כל התפריט האלכוהולי של המקום (כולל איזה קוקטייל ב-60
שקל).
אני עומד בפיתוי, כרגע אני רוצה להשאר במציאות ולחוות את הכאב,
וכן, יש בזה סוג מסוים של מזוכיזם. ברגע מתנגן Friday I'm In
Love של The Cure.
זה פאב לא רע שמצטיין במוזיקה טובה (אך פופלרית מדי לטעמי).
בימים כתיקונם הייתי בוודאי שמח לשמוע את השיר, אך כרגע אני
באמת רוצה להרוג את מי שבחר אותו.
הדממה שחזרה אל שולחננו מופרעת על ידי המלצרית שהביאה את השלל
שהזמינו חבריי והם חוזרים לדבר על ענייני יומיום, מוזיקה
ובנות, ובנות. אני קם ויוצא לטייל בסמטאות שבין קינג ג'ורג'
לשנקין. ואז, בין מחשבות על צדק ואם כדי לחזור לעשן, אני מאבד
דרכי בשנית. אני נמצא ברחוב "הרב..." משהו. האירוניה תוקפת
בשנית. רק לפני שבועים טיילתי עמה בסמטאות אלו בדיוק, רק שאז
הייתי משועשע ושמח מן העובדה כי איבדנו את דרכנו והפעם אני
מריר ודיכאוני. צלצול פלאפון מחזיר אותי למציאות (לא אמרנו
שאני לא מתנתק?), הם רוצים לדעת איפה אני ובעקבות הדרכה קצרה
אני מגיע לכניסה של הפאב בחזרה. חבר שלי מחכה לי בכניסה, הוא
רוצה שנדבר על זה ואני קופץ על ההזדמנות ופוצח בנאום מלא כאב
על הצדק שחסר, על הכאב, על הייאוש וכל החרא הזה. הוא מצדיק
אותי ומנסה לעודד אותי (וכאן המילים לא חשובות, העיקר שהוא
עושה את זה). אני מעריך את המאמצים שלו ועולה איתו בחזרה אל
הפאב.

החבר הנוסף והידידה מקבלים את שובי במעין חיוך מתנצל, כאילו
אומר: היינו צריכים למנוע ממך לעזוב, ומלבד זאת שותקים, וכעת
נוספה לפניהם הבעה מוזרה ולא מוסברת. יד מונחת על כתפיי
(הלוואי שזו היא שבאה להגיד כי הדייט שלה היה מחורבן). לא, היד
היא גברית ועבה מאוד.
אני מסתובב ומוצא מולי מכר ותיק. אני אומר שלום ואנחנו מחליפים
כמה משפטים פורמליים (איך החיים? מה אתה עושה? וכדומה). הוא
ממשיך עם חבריו לקצה השני של הפאב, חושך בעיניים, ואז בפעם
השנייה באותו ערב אני מגלה שלאכזריות של המציאות אין גבול
(מקודם עוד חשבתי שיש איזשהו גבול, כרגע אני די בטוח שאין).
מסתבר שצדקתי, הם לא מצאו פאב אחר, הם יושבים שם ומתנשקים,
אפילו לא בצורה המגעילה שכך חשבתי שהוא מנשק (בדמיוני לפחות).
אני מסתובב אל חבריי, ומבין כעת את החיוך המתנצל ואת ההבעות
המוזרות (שהיו אמורות לרמוז, אל תסתובב?!).
בנקודה הזו כבר לא אכפת לי (כן, בטח). אנחנו מזמינים חשבון
ויוצאים בלי להגיד שלום.