חשבתי לעצמי, האם יש טעם לחיי?
הרי מה שאני רואה לנגד עיניי,
הוא עולם של אנשים רעים ושבו רק אסבול.
כל יום שעובר חוזר הרצון לעזוב את הכל.
אך אומרים שלכל אדם יש מטרה בהיוולדו... עד מותו.
אז אני אתקיים בחוסר ידיעה לגורלי, אך בעובדת קיומו,
של האל שנקרא " ה' ", שאסור להגיד או לכתוב את שמו
(למרות שאף אדם קיומי עוד לא דיבר איתו או ראה אותו).
והכל צריך להיות שחור ולבן כמו רע וטוב
שבתוכם קיימים רגשות שנאה אהבה, הנאה ומכאוב
והזמן מחולק לתקופות שונות
אנשים שונים בתוך טבע עם חיות, במלחמות חוזרות ונשנות,
שדואגים לחיצוניות, ולא לפנימיות, אז למה שתהיה טיפת התחשבות?
כי ככה נולדים, חסרי התרבות.

והזמן...
אולי מתישהו... בתקווה...
שמש וירח ייפגשו לעצור אותו,

והעולם ייתאדה וייעלם לתמיד.

וכך כשהכל ייתאזן
אני אפסיק להתלונן...