יש לי בושם ישן
שלא התזתי אפילו פעם אחת,
כי פחדתי שלפני שאשים לב
הוא יגמר.
אף אחד לא הסביר לי שבסוף הוא יחמיץ,
וכך גם אני.

משחזרת בלדה לבדידות,
בכדי לאסוף פירורים מתוקים ועצובים של מחשבות,
על פיטר, ועל הולדן, והשמש והשקיעה,
ולרגע אני מצליחה
ליצור את הפסיפס השברירי והנע של התבגרותי,
משתדלת לתפוס כל חתיכה שנופלת ולתעדה,
כדי שאולי תהיה דרך חזרה.

אני לא רוצה ללבוש חליפה אפורה,
ונדמה שאני מצליחה לא רע, ונופלת אך ורק בין הכיסאות.
אבל לפתע, לפעמים, הצבע האיום מתעתע,
מצבע הבגדים מחלחל והופך לצבע החופש,
מכניס עצמו לשיקולים, ולמחשבות
ולאביב שלי.
ואני רק מקווה שיהיה לי מספיק לב
שלא.

הענקתי כוכבים
מהשמיים שלי הלאה,
לאחותי הקטנה.
מעניין אם זה סימן,
שבקרוב אפסיק להביע משאלות.

יש אנשים שעדיין מאמינים בעפרונות,
כאלו שמחדדים, ומתבלים, ומרקמם עץ,
ולא מתכת.
הלוואי והייתי יכולה להיות מהאנשים האלו
לתמיד.

עליסה הייתה כאן
ואמרה,
שאין מה לטרוח,
אי אפשר לתפוס את הזמן.
אבל היא אפילו לא ניסתה, אמרתי ולקחתי שעון עצר,
התחלתי לרוץ.