משחזרת בלדה לבדידות,
בכדי לאסוף פירורים מתוקים ועצובים של מחשבות,
על פיטר, ועל הולדן, והשמש והשקיעה,
ולרגע אני מצליחה
ליצור את הפסיפס השברירי והנע של התבגרותי,
משתדלת לתפוס כל חתיכה שנופלת ולתעדה,
כדי שאולי תהיה דרך חזרה.
אני לא רוצה ללבוש חליפה אפורה,
ונדמה שאני מצליחה לא רע, ונופלת אך ורק בין הכיסאות.
אבל לפתע, לפעמים, הצבע האיום מתעתע,
מצבע הבגדים מחלחל והופך לצבע החופש,
מכניס עצמו לשיקולים, ולמחשבות
ולאביב שלי.
ואני רק מקווה שיהיה לי מספיק לב
שלא.
יש אנשים שעדיין מאמינים בעפרונות,
כאלו שמחדדים, ומתבלים, ומרקמם עץ,
ולא מתכת.
הלוואי והייתי יכולה להיות מהאנשים האלו
לתמיד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.